שלמי ירוחם פד

מום עובר הוי מהני דאינו נשחט במקדש משום דאיכא בו מום עובר, ולא במדינה משום דבעינן מום קבוע ולא סגי במום עובר, ולא דמי כלל לשחוטי חוץ, דגבי שחוטי חוץ הוה מקדש ומדינה תרתי דסתרי, דאם ראוי לבא לפנים איכא דינא דאיסור שחוטי חוץ, ואם אינו ראוי לבא לפנים ליכא דינא דשחוטי חוץ, אבל שלא יהיה ראוי בפנים וגם שיהיה בהאי גוונא דינא דשחוטי חוץ ליתא, אבל בנדון דבכור יש מהן שאעפ"י שלא נשחט במקדש אפי"ה אינו נשחט ג"כ במדינה, כדשני לן במתניתין ואלו שאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה, וכדמפרש הגמרא שם טעמא דאמאי מום עובר אעפ"י שאין נשחט במקדש אינו נשחט ג"כ במדינה, מסברא השתא מיפרק לא פרקינן עליה משחט שחטינן עליה בתמיה, ואיבעית אימא קרא פסח ועור למה לי עיי"ש, לפי"ז אם עבר ושחט את הבכור במדינה ע"י מום עובר ודאי דלא חייב משום שחוטי חוץ בקדשים אלא דאין ניתר הבכור ע"י אותו מום, דחיוב ש"ח ליכא כיון דאינו ראוי לבא לפנים במום עובר לפיכך דברי חוט המשולש צע"ג אמנם יש ליישב דהחוט המשולש לא מכוין לומר פשוט דגבי מום עובר איכא חיובא דשחוטי חוץ, אלא ראיה דיליה משחיטת חוץ דבכור במום עובר, וזהו דמחלק דגבי מטיל מום בקדשים במום עובר אינו חייב משום דבאותה שעה אינו ראוי ודיינינן לה את הבהמה כמו שהיתה בה מום קבוע, ואילו גבי שחיטת בכור בחוץ שיש בו מום עובר אמרינן דלא ישחוט ולא דיינינן לה כמו דאית בה מום קבוע, דשאני דינא דחוץ מדינא דמעיל מום, אף כי הלשון לא מוכח כל כמה הכי אולם הא קשיא הא מביא הרי"ט אלגזי בכורות דף ס"ח ע"ב דהרמב"ם פליג וס"ל דמטיל מום בבע"מ עובר חייב משום מטיל מום בקדשים, ומוכיח מהא דאיתא ברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח הלכה ט"ו הרי אלו ספק קבועים או עוברים לפיכך המטיל בהם מום אין לוקין, הרי בהדיא דבודאי מומין עוברין דלוקין עיי"ש, א"כ הא ליתא תירוצו של החוט המשולש לגמרי דהא הרמב"ם לא ס"ל הכי. ובלא"ה קשה להבין את דברי הרמב"ם בהא דסובר שוחט בחוץ בזמה"ז חייב כיון דקדשה לשעתה קדשה לעתיד לבא, הרי הרמב"ם בעצמו פוסק בה' בכורות פרק ב' הלכה י"ד מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו, במה דברים אמורים בזמה"ז שאין שם בית מפני שסופו להאכיל במומו, אבל בזמן שביהמ"ק קיים אסור, א"כ לפי דבריו שסובר קדשה לעתיד לבא, מאי שנא זמן הבית מן זמה"ז הא בשחוטי חוץ לא מחלק בינייהו, ועוד הא איתא ברמב"ם פ"א מה' בכור ה' י' בכור בזמה"ז מניחו עד שיפול בו מום ויאכל, וקשה אמאי הא מחויב להקריבו כיון דמקום הבית קדוש וקיימא, ועוד שם בהלכה י"ז איתא אין מוכרין אותו כשהוא תם כיון שהוא עומד לקרבן אין לו זכות כדי למכרו, ובזמן הזה שאין בית הואיל והוא עומד לאכילה הרי מותר למכרו ואעפ"י שהוא תמים וכו', שוב אמאי הא לפי"ד הרי גם בזמה"ז עומד להקרבה. אכן מצאתי במנה"ח מצוה י"ח שכתב דהנה ידוע דעת הרמב"ם פ"א מתרומות דבזמה"ז אף בא"י תרומות ומעשרות אינו נוהג מן התורה דבעינן ביאת כולם, ואף בזמן בית שני לא נוהג בא"י תרומות ומעשרות, והרמב"ם סובר כר"ע דמקיש בכור למעשר כדאיתא הסוגיא בתמורה כ"א, וכיון דמקיש בכור למעשר, הוה הדין מה מעשר אינו נוהג בא"י בזמה"ז כמו כן בכור אף דאיכא מקום המקדש משום דלגבי בכור ג"כ בעינן ביאת כולם ולא תליא במקום המקדש, לפי"ז הרי מתורץ שפיר דכל הני שהבאתי לעיל אינו אלא בבכור, אבל בכל הקדשים דלא בעינן ביאת כולם כיון דלא איתקש למעשר, אמר שפיר הרמב"ם השוחט בזמה"ז בחוץ חייב כיון דקידשה לשעתה קידשה לעתיד לבא אבל לא בבכור כמבואר לעיל, לפי"ז מאי דהביא חוט המשולש לדינא דמטיל מום בקדשים מבכורות ל"ז אין שום שייכות, דגבי בכור גדר אחר דלא תליא כלל במקום המקדש כי אם בביאת כולם, משא"כ בקדשים דלא תליא בביאת כולם כי אם במקום המקדש. והנה במטיל מום בבעל מום איכא מחלוקת דתנאים במס' בכורות ל"ג ע"ב, רבנן סברי תמים יהיה לרצון דוקא בתמים איכא דינא דלא יטיל מום אבל להטיל מום בבע"מ ליכא איסורא, ור"מ סבר כל מום לא יהיה בו דאף בבע"מ איכא איסורא דהטלת מום, ופריך הגמרא ר"מ האי תמים יהיה לרצון מאי עביד ביה, ומשני למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן, סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומן נמי ליתסרי קמ"ל עיי"ש, והקשה הרי"ט אלגזי וז"ל יש לדקדק במאי דמוקי לה ר"מ בפסולי המוקדשין אחר פדיון דמיעט קרא אם הטיל ביה מום פטור, דא"כ מאי שנא בכור דס"ל ר' מאיר דאם הטיל מום בבכור בעל מום חייב, הא בכור מותר ע"י מום בלא שום פדיון דמומו הוא פדיונו, וא"כ אחר שנפל בו