שלמי ירוחם פג

הפסול בעבודת התנופה של הכהן, דעיקר התנופה עושה הבעלים והכהן עושה רק תנופה קלושה, ואם מחויב בתנופה לא יוצא בזה שרק מסייע להבעלים. המורם מדברי דשני פסולים איכא בהאי חציצה פסול שלא נגע הכהן בידיו להמנחה, דהוה פסול כמו המעלה בשר עם האימורין בזבחים ק"י דבעינן שיגעו האימורין להמערכה בלא חציצה של הבשר שביניהם, ועוד פסול שהחציצה עושה פסול בעצם עבודת התנופה דהכהן לא מקיים מצות התנופה. השתא דמסקינן הכי יש לפרש הא דמקשי התוס' ורש"י אהא דאמר הגמרא מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף אמאי הא הוה חציצה, כוונתם לאו על האי פסול דלא נגע יד הכהן בהמנחה משום יד הבעלים המפסיק, דלא קשיא בהכי דהא מין במינו הוא ואינו חוצץ דיד כהן ביד הבעלים מין במינו הוא, אלא הא קשיא להו הא הוה חציצה כלומר כיון דיד הבעלים בכוחם מניפין ראשון והכהן תחת יד הבעלים הרי איכא פסול בהא שהכהן לא הניף ולא קיים מצות עבודת התנופה, דעל האי פסול ליכא לתרץ מין במינו אינו חציצה, דהני מילי גבי פסול נגיעה שייך למימר הכי דהוה כמו נגע, אם דנאמר דמין במינו הוה כגוש אחד או דנאמר דהחציצה הוה כמו אוירא בעלמא וליכא שום מפסיק, וכבר בארתי בזה לעיל בהלכות ביאת המקדש סימן ט"ו עיי"ש, אבל בפסול עבודת התנופה איזו שייכות של מין במינו לכאן סוכ"ס הכהן לא עבד עיקר התנופה רק הבעלים, משוה"כ תירץ התוספת דלא אמרינן להניח ידו תחת ידי הבעלים כי אם זה אצל זה דמקיימים שניהם יחדיו בשוה את מצות התנופה, והשתא מדויק לישנא דרש"י כיון דכל הקושיא היא שהבעלים עושים עיקר התנופה והכהן בתפל להבעלים ואינו אלא כמסייע, ע"ז תירץ שפיר בלישניה דתנופת הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא, כלומר דכך הוא דין התורה שהבעלים יעשו עיקר התנופה והכהן סגי בתנופתו הקלושה שמניח ידו תחת ידי הבעלים, דמדויק שפיר הלישנא דעיקר תנופה בבעלים הוא. ואין להקשות לפי"ד מאי האי לישנא דקושית התוס' מחציצה, דלישנא דחציצה שייך רק בדבר המפסיק, הו"ל פשוט לפרש קושיתם על עבודת התנופה, זה אינו דהא מצינו לישנא דחציצה בתוס' גבי על רגל חבירו אעפ"י דהתם לאו משום מפסיק בנגיעה כי אם משום אין דרך שירות בכך, או במס' זבחים י"ט ע"א תפילין מהו שיחוצו והתם פירש"י דהפסול חציצה [הוה משום יתור בגדים, אלמא דטעמא דשאר פסולים שייך בלשון חציצה, ולאו דוקא פסול חסרון נגיעה סימן לד. פרק י"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה ט"ו. מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיך לבא, ע"כ. והנה בפ"א מאיסורי המזבח הלכה ז' כתב מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה, ותמה על זה בעל הגהות מפרשי הים במס' מגילה י' מאי שנא דין הטלת מום בקדשים בזמה"ז דאינו לוקה, אעפ"י שראוי הוא גם בזמה"ז להקריב דהא מקום המקדש בקדושתו קאי, ומאי שנא מדין שוחט ומעלה בחוץ בזמה"ז דחייב מטעם זה, והחוט המשולש סימן ד' מהגאון ר' משה זאב בעהמ"ח מראות הצובאות כתב וז"ל יש לתרץ עפ"י מה שכ' הראש פרק קמא דמס' בכורות סי' ד' גבי מטיל מום בבעל מום עובר דאינו חייב, משום דלא קרינן תמים יהיה לרצון באותה שעה, משמע דהכי נמי במטיל מום בקדשים בזמה"ז דאינו לוקה משום דלא חזי להקרבה באותה שעה, דאעפ"י שמקריבין אעפ"י שאין בית אכתי מחוסר בנין המזבח כמו שכ' התוס' ביומא דף ס"ג, מה שאין כן בשחוטי חוץ דחייב אפילו שוחט בע"מ עובר כדאיתא בבכורות דף ל"ז עכ"ל, ויש לתמוה בהא דמסיק דבשחוטי חוץ חייב אפילו שוחט בע"מ עובר, הרי משנה ערוכה במס' זבחים קי"ב בע"מ בין קבועים ובין עוברים שהקריבן בחוץ פטור, משום כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ד' אין חייבין עליו, והא דמביא ראיה מבכורות ל"ז דלא שחטינן בכור בחוץ על מום עובר, לאו מדין שחוטי קדשים בחוץ אתינן עלה, אלא היינו טעמא דבכור אם הוא תמים מקריב בפנים ואם נפל בו מום שחטינן על אותו מום בחוץ, ואיכא בבכור גווני דלא נשחט לא במקדש ולא במדינה, כגון הני דחשיב להו במשנה בכורות מ"א עיי"ש כמו כן