שלמי ירוחם פב

ברוב חשבינן למין במינו חולין וקדשים כיון דבמציאות ממין אחד הן, ולא חשבינן חולין וקדשים למין בשאינו מינו והוא דלא כדבריו. והנה הר המוריה בפ"ה מה' ביאת המקדש ג"כ הקשה קושיתו, וז"ל דאבן ע"ג הרצפה אע"ג דמין במינו הוא, מ"מ הוה חציצה כיון דלא מבטל ליה משום דנתקל בה כמש"כ תוס' שבת צ"ג ע"ב ועיין תוספתא פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות עכ"ל, אמנם התוס' שם במס' שבת העיר בזה ותמה אני שהעולת שלמה לא ראה זה בתוס' שם, דמחלק בהכי משום דאבן לא מבטיל ליה, זאת אומרת דלא ס"ל להתוס' לחלק בין קודש לחולין כי מתחשבין אנו רק בהמציאות ממש ולא בחלוקי הדינים כמו שבארתי, אולם אלולי דברי התוס' היה אפשר לחלק באופן אחר, עפ"י דאיתא במס' ע"ז דף ס"ו חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא דהו"ל מין במינו ומב"מ במשהו, ורבא אמר בנ"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה מין בשאינו מינו ומבשא"מ בנ"ט עי"ש, והרמ"א ביו"ד סימן צ"ח כתב לענין מין במינו אזלינן בתר שמא, חזינן מהתם דעצם מציאות הדבר אף היכא דתלוי בטעמא אפי"ה סובר רבא דבתר שמא קא אזלינן, ואפשר דלענין חציצה לכו"ע אזלינן בתר שמא, לפי"ז אפשר לומר דאבן לגבי רצפה הוה מין בשאינו מינו, דהאי מיקרי אבן והאי מיקרי רצפה משוה"כ חשבינן לה כמין בשאינו מינו והוה חציצה, משום דכל האבנים כיון דנקבעו ברצפה נשתנו שמייהו, וכמו דאיתא במס' ב"ק ס"ו ע"ב והרי מריש דאיכא שינוי השם דמעיקרא כשורא והשתא טללא וכו', כמו כן בנ"ד מעיקרא אבן והשתא רצפה והוה מין בשאינו מינו והנה איתא במס' מנחות דף ס"א ע"ב בדין תנופה הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף, ופירש שם התוס' לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש, דא"כ הויא לה יד הבעלים חציצה בין הכלי ובין יד הכהן, ובסוף שתי מדות דף צ"ד מסקינא גבי בעלי חברין לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה, אלא הבעלים אוחזין באוני הכלי והכהן בשוליו מלמטה והיינו יד הבעלים, ובקונטרס פירש לקמן בפ' שתי מדות דף צ"ג דתנופת הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא, וקשה דמנא ליה הא הא תרווייהו כתיבן, ובירושלמי משמע קצת דהוה תחת ידיו ממש דגריס גבי תנופת מנחת סוטה וכהן מניח ידו כו' ואין הדבר כעור מביא מפה, ואינו חוצץ מביא כהן זקן וכו' עכ"ל, חזינן מהכא פלוגתא מפורשת שהתוס' סובר דאסור להניח ידו תחת ידי הבעלים משום חציצה, ורש"י ס"ל דלא הוה חציצה, אולם לישנא דרש"י מחוסר ביאור הא דאמר לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא, מאי עיקר ותפל שייכא בהכי, אם ס"ל חציצה בתנופה מילתא היא הרי כמאן דלא עבד הכהן לגמרי את המצות תנופה, ואם ס"ל לרש"י דחציצה גבי כהן לאו מילתא היא, הרי הכהן עביד התנופה כמו הבעלים, והא דהקשה התוס' הא תרווייהו כתיבן אינו אלא להקשות אמאי הבעלים מקיימין עיקר התנופה והכהן לא כל כך עיקר כמו הבעלים, אולם אני תמה מאי שייך בזה עיקר ותפל כדבארתי. לכן נראה לי ליישב עפ"י מאי דהקשה שם בירושלמי פרק שלישי דמס' סוטה השירי קרבן, איך שייך חציצה בתנופת כהן הא מין במינו הוא ואינו חוצץ, ותירץ בקדשים אפילו במינו חוצץ כדתנן בפ"ב דזבחים על גבי רגליו של חבירו פסול דהו"ל חציצה, דאין לומר שגזיה"כ הוא להכשיר הנחת יד כהן תחת יד בעלים ולא הוה חציצה, דהא איכא לקיים תנופת כהן בענין דלא ליהוי חציצה שהבעלים אוחזין באוגני הכלי והכהן בשוליו למטה ע"כ, אולם תירוצו לא נראה לי, איזה דמיון לגבי דגלי חבירו התם הרי הקשה התוס' במס' זבחים דף ק"י אמאי פסול הא מין במינו הוא ותירץ משום דאין דרך שירות בכך, מה שאין כן בנדון דתנופה לא שייך למימר הכי, דהתם הרי כתובה בתורה לעמוד על הרצפה ואם על גבי רגל חבירו לאו שירות בכך אבל גבי תנופה נאמר פשוט שיהו שניהן מניפין ואם אחד מניח ידו תחת ידי חבירו ומניפין יחדיו ודאי דדרך תנופה בכך, והקושיא עצומה היא הא מין במינו הוא יד כהן ביד בעלים אולם נ"ל לחדש דבחציצה דתנופת כהן תחת ידי הבעלים איכא טעמא דשני מיני פסולים, האחד הוא משום דבר המפסיק כלומר דבעינן נגיעת יד הכהן להמנחה בלא שום הפסק, דהוה כמו כל מיני חציצה בעלמא דהפסול משום מפסיק, עוד פסול איכא בעבודת התנופה כיון דהכהן והבעלים מחויבים כאו"א מהם לקיים מצות עבודת התנופה, הילכך אם הכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים, הרי אמנם הבעלים מקיימים מצות התנופה כדבעי למיהוי, אבל הכהן הא לא מקיים אחרי שכח הבעלים הוא הראשון המניף, והכהן המניח ידו תחת ידי הבעלים הוה רק כמסייע על ידי הבעלים אבל חסר להכהן עיקר התנופה, דחציצה זו עושה