שלמי ירוחם פא

את הבסמה הרי מקדיש כל הבהמה עם בשרה ועורה, אלא דדין התורה הוא דקדושת מזבח אינה חלה על העור, א"כ דמיא לאדם המוכר לפני יאוש דאעפ"י דלא חלה המכירה אמרינן דחייב דו"ה דהתורה אמרה ומכרו והא זבין דעשה מעשה המכירה, כמו כן בנ"ד הוא הקדיש כל הבהמה ולא שייר לעצמו כלום במעשה ההקדש, אלא הא דלא חלה מדין התורה לא שייך למעשה הקדש דיליה, וכיון דהקדש הוה כמכירה מיקרי דמכרו וחייב בדו"ה, ודמי ממש להא דפסק הרמב"ם בפ"א מה' גניבה הגנב שמכר לפני יאוש בעלים אעפ"י שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח ה"ז משלם דו"ה ע"כ, כמו כן בנ"ד אעפ"י שחוזר העור לבעלים כיון שהקדיש חייב בדו"ה ודוק והנה לפי"ד אם הגנב יקדיש חצי בהמה וקיימ"ל דפשטה קדושה בכולה, אמנם לפי הרשב"א שסובר טעמא דפשטה קדושה בכולה הוה משום דדעתיה אכוליה כדבארתי בזה בס' דברי ירוחם סימן ס"א עיי"ש, ודאי דחייב דו"ה דהא מיקרי שהוא הקדיש את כולו, אבל לפי מאן דסברי דדין התורה הוא דפשטה קדושה בכולה אעפ"י שדעת המקדיש היתה רק לחציה, הרי מיקרי דשייר בהקדשו אלא דהתורה גזרה שתהא קדושה בכולו, דעלינו להקפיד רק על בעל המקדיש בין לפטורא ובין לחיובא כדנתבאר. סימן לג. פרק י"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה ז'. המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין ואעפ"י שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורין בפני עצמן ע"כ. והנה הכסף משנה פירש בזה דהגמרא זבחים ק"י פריך אמאי והאיכא חציצה, ופירש"י שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אמורין למערכה, דכוותה בפנים לאו העלאה היא, דרחמנא אמר על העצים אשר על האש, אמר שמואל בשהפכן וכו', רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באסורי עכ"ל, אכן לעיל פ"ה מה' ביאת המקדש הלכה י"ח פסק רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאילו ינטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה ע"כ, חזינן בהדיא שסובר רבינו דאבן בינו לבין הרצפה הוה חציצה אכן העולת שלמה זבחים כ"ד כ' וז"ל ק"ל אמאי הוה חציצה באבן הא מין במינו אינו חוצץ כדאיתא לקמן דף ק"י וביומא דף נ"ח והרצפה של אבנים היתה כדמשמע בסמוך, ונ"ל דדוקא התם דתרווייהו קדשים הוה מין במינו, אבל הכא דהאבן אינו קדוש והרצפה נתקדשה כדאמר לעיל, הוה כחולין וקדשים דמיקרי מין בשאינו מינו כדלעיל דף ג' שחטה לשם חולין כשרה דלאו מינה לא מחריב בה אלמא מיקרי לאו מינו, והא דבכורות דף ט' אמר אהא דקתני התם רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אחד לו ואחד לכהן, דסברי רבנן מקצת רחם מקדש דאי כולה רחם האיכא חציצה, ומשני מין במינו אינו חוצץ עיי"ש, אף דהאחד הוא בכור וקדוש והשני חולין הוא, משום דהתם כל כמה דלא יצא רובו לא נתקדש עדיין בבכורה וחולין הוא, והויא תרווייהו חולין ומין במינו הוא ע"כ וקשה לי להבין מהיכא תיתי ליה דלגבי חציצה מיקרי קדשים וחולין מין באינו מינו, אחרי דתרווייהו במציאות ממין אחד הן, דמה לנו אם דיניהם חלוקים, התינח גבי שחטה לשם חולין שהביא המחבר הנ"ל דהתם כל הפסול שאנו רוצים לפסול, הוא משום דחשב בקרבנו לשם בהמה אחרת עם דינים אחרים, בהכי שייך לומר הני מילי אם שינה מחשבתו במין הקדש גופיה דאית לי דיני אחריני' דמיחשבא מינו מין הקדש, אבל אם חשב לבהמה של חולין הרי מחשבת הדינים לגמרי לאו מינו, דלענין הדינים ודאי דחולין לגבי הקדש לאו מינו הוא, דכל עיקר הפסול הוא מחשבתו לדינים אחרים, וכיון דיסוד הפסול הוה בדין שייך שפיר להקפיד על הדין ולא על המציאות, מה שאין כן בנדון דחציצה דבעינן שיהיו עומדות רגליו על הרצפה, או כגון האימורין על גבי המערכה, דהעיקר הוא שלא תהיה חציצה במציאות, ודאי דעלינו להקפיד על עצם המציאות שביניהם, הילכך לפי דבריו דרצפה הוה אבן הרי במציאותן שוים הן ומיקרי שפיר מין במינו, וחלוקי הדינים שזה אבן חולין והרצפה קודש אין שייך לכאן סוכ"ס תרווייהו מין אבן הוא, וכמו כן גבי בכור משום דתרווייהו מין בשר ודאי שפיר דמיקרי מין במינו, ואשכחן נמי במס' יבמות פ"א ע"ב חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה של חולין טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות דברי הכל לא תעלה, ופירש"י דסבר מין במינו לא בטל, אלמא אף לגבי ביטול