שלמי ירוחם פ

סימן לב. עוד בענין הנ"ל. הנה התוס' ב"ק ע"ו ע"א ד"ה והשתא תורא דשמען, הקשו ממתניתין ע"ד ע"ב האמור גנב והקדיש אינו משלם דו"ה דלא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, אברייתא דלקמן ע"ט ע"א דאמר שם גנב והקדיש משלם תשלומי דו"ה דהוה כמוכרו להדיוט, ותירצו דהברייתא מיירי בקדשי בדה"ב דלא מיקרי על שם בעלים והמתניתין מיירי בקדשי מזבח דשם בעליו עליו הוא הילכך לאו כמכירה להדיוט ופטור מדו"ה, וכבר הבאתי את דברי התוס' לעיל עי"ש והים התלמוד מתרץ קושית התוס' עפ"י דמעיקרא הקשה אהא דמשני שם הגמרא, דהמתניתין מיירי בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דממון בעלים הוא הילכך לאו מכירה היא ופטור מדו"ה, הא אף לרבנן ג"כ אתיא שפיר לפי המבואר במס' זבחים ק"ג ע"ב עורות קדשים קלים לבעלים, והנה מבואר במס' ב"ק דף ע"ח דלת"ק דרבי אם מכרה חוץ מגיזותיה אינו משלם תשלומי דו"ה דלא בעינן דוקא הניתר עמו בשחיטה, א"כ כיון דבהקדש שייך עורות לבעלים ואיכא שיור במכירה זו ופטור מדו"ה אף לרבנן, ועפ"י הנחה זו מפרש דהברייתא דמחייב דו"ה בגנב והקדיש אזלא אליבא דמ"ד דשיור במכירה אינו אלא דבר הניתר עמו בשחיטה ועור לא הוי שיור, אבל מתניתין אתיא אליבא דמ"ד דשיור מיקרי אף בדבר שאין ניתר עמו בשחיטה כגון עור הילכך פטור מדו"ה, ומאי דלא מחלק הש"ס בין קדשי קדשים לקדשים קלים בהאי גוונא, דגבי קדשים קלים איכא שיור בעור אבל לא בקדשי קדשים, משום דגם גבי קדשי קדשים איכא שיור בעור דשייך לכהנים ע"כ תוכנו. ותמה אני הא אין שום דמיון דאמנם קדשים קלים כיון דשייך העור לבעל המקדיש גופיה מיקרי שפיר דשייר המוכר לעצמו את העור וליכא ומכרו כולו באיסורא, משא"כ בקדשי קדשים דגם העור יוצא מרשות הגנב המקדיש כי שייך לכהנים, דכמו דזכה המזבח את חלקו מגבוה כמו כן זכו הכהנים בבשרה ועורה, ודמיא ממש למכר הגנב לשני שותפים לאחד הדם ולהשני הבשר ועור דודאי בהאי גוונא מיקרי ומכרו כולו, תדע דאיתא במס' זבחים ק"ג ע"א במתניתין כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה דתרווייהו משולחן גבוה קא זכו, ואפילו אם נאמר דהכהנים זכו מהבעלים סוכ"ס לעצמו לא שייר כלום, מידי דהוה אמכר לשני שותפים לכאו"א חלקו וצע"ג והמפרשי הים מביא בשם חכם אחד לתרץ קושית הים התלמוד בהכי, דאם הקדיש את הבהמה קדושת קדשים קלים ודאי דמקדיש גם את העור וחל עליו הקדושה כמו על כל הבהמה, ומאי דאמרינן העור לבעלים הוא דגם הבעלים זכו את העור משלחן גבוה, א"כ לא שייך בעור שיור במכירה כלומר שיור בהקדש, אחרי דבעצם חל ההקדש אף על העור רק אחר שחיטה זכו הבעלים שוב משלחן גבוה, והביא ראיה דהרי חזינן דפסולי המוקדשין שמתו עורן אסור בהנאה אלמא דחל ההקדש גם על העור והבעלים כי זכו בעור משלחן גבוה קא זכו אולם המפרשי הים ערער על דבריו ואמר כי אין זה אלא דברי בורות ופטפוטי דברים בעלמא, והראיה מפסולי המוקדשין שמתו לאו ראיה הוא כלל, דהתם אין הטעם משום שהעור קדוש דבאמת אין העור קדוש כלל, רק כיון דגוף הבשר נאסר בהנאה אף העור אסור בהנאה כמו שער וכל מילי דשייך לגוף. ונ"ל לקיים דברי אותו חכם, מהא דאיתא במס' ב"ק י"ג ע"א שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן, פשיטא אימורין לגבוה סלקי, לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורין, והסוגיא אזלא התם אליבא דר"י הגלילי כדביאר שם הרבינו חננאל, וכמו כן פוסק הרמב"ם בפרק ח' מה' נזקי ממון הלכה ב' ומפרש גם שם הלחם משנה דסובר כר"י הגלילי הילכך גובה מבשרן נגד אימורין, דאי לרבנן ליכא שום חיוב נזקין דהא גם הבשר ממון גבוה הוא, ואם נימא כהמפרשי הים דהקדש אינו חל על העור, א"כ גם לרבנן איכא מציאות לגבות מהעור נגד הבשר והאימורין שהן לגבוה וגם מן הקרנים דדין אחד לעור ולקרנים כדמשמע ברש"י במס' רה"ש כ"ח עי"ש, אלמא מזה דלרבנן כשם שחל ההקדש על הבשר כמו כן חל שם הקדש על העור וקרנים, דגם העור זכו הבעלים משלחן גבוה, הילכך מתורץ שפיר קושית ים התלמוד דליכא שום שיור בק"ק אף בעור דהא חל עליו ההקדש אלא דשוב זכו הבעלים מגבוה. ועוד איכא להוסיף דאפילו אם נימא כמפרשי הים דאין הקדושה חלה לגמרי על העור ג"כ ניחא, דהא דלא חלה לאו משום דהגנב לא הקדיש את העור ושייר בהקדשו, אלא מסתבר לומר דאם אדם מקדיש אף קדושת קדשים קלים