שלמי ירוחם עז

אפילו משהו מהקנה דהוה מיהא מום עובר, כבר נפסל מלבא לאהל מועד להקריב, כדאית' מתניתין מפורשת במס' זבחים קי"ב בהעלה קדשים בחוץ בין מום עובר בין מום קבוע פטור כיון דאינו ראוי לבא לאהל מועד, ופירש שם התוס' והוא הדין לשוחט, א"כ שחוטי חוץ דחייבא רחמנא היכי משכחת לה. אך יש לתרץ בזה כדתירץ התוס' ב"ק ע"ב ע"א ד"ה דאי למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו כן יש לתרץ קושיתי אליבא דמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, דס"ל ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא, כיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייביה רחמנא, אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כיון דבסוף שחיטה הוה כמחתך עפר בעלמא עכ"ל, א"כ בנ"ד נמי התירוץ פשוט דבהכי חייבא רחמנא, והא דאמר התוס' דהיכא דאיכא פסול אחר לא אמרינן בהכי חייבא רחמנא, הכוונה פסול דע"ז דבהאי גוונא לא שייך למימר בהכי חייבא רחמנא דאפשר חולין בעזרה ושחוטי חוץ בלא איסורא דע"ז, הילכך אמרינן שפיר דאם שחט לע"ז ליכא איסורא דשחוטי חוץ משום דעפרא בעלמא הוא, אבל בנ"ד פסול הקרבה דמום עובר אי אפשר במציאות שחוטי חוץ בלאו האי פסולא דמום עובר, דכיון דשחט משהו מהקנה נפסל למזבח, וכיון דאי אפשר זה בלא זה ואפי"ה אמרה התורה חיובא דשחוטי חוץ, היינו משום דבהכי חייבא רחמנא כדתירץ התוס' התם. והנה בעהמ"ח תורה אור הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בלקוטיו פ' ע"א הקשה בהא דתנן במס' ע"ז דף ע"ד ע"א צפורי מצורע אסורין בכל שהוא, ואוקי לה מתוס' זבחים דף ע"ב ע"א בצפורי דרור משום ראוי להתכבד, והרמב"ם במאכלי אסורות פרק ט"ז הלכה ז' חשיב להו בבעלי חיים דמשוה"כ לא בטל, דז"ל וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים, או צפור מצורע השחוטה באלף ציפרים כולן אסורין בהנייה עי"ש, והנה איתא פלוגתא דר"י ור"ל בקידושין דף נ' צפורי מצורע מאימת נאסרת אם משעת לקיחה או משעת שחיטה, והוא פסק בהדיא בה' מצורע כר"י דמשעת שחיטה נאסרת, א"כ היכי משכחת לה צפורי מצורע בעלי חיים שנתערבו, ממנ"פ בשעה ש לא נאסרה וכשנשחטה אינה בעלי חי, ורצה לתרץ עפ"י דסבר הרמב"ם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דמשכחת לה בשחט מיעוט קמא דקנה דאכתי בע"ח היא ואפי"ה נאסרה דהא שם שחיטה הוא דאיכא עי"ש. מתמה אני מעולם לא מתקבל על הדעת לומר אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דבמשהו דקנה שם שחיטה עלה, דהני מילי כדבארתי דאם גמר כל השחיטה בהכי איכא חקירתי אם אף המשהו הראשון נכלל בשם השחיטה, או דשם השחיטה מתחיל מן חצי קנה השני, אבל אם לא גמר השחיטה אלא שחט חצי קנה גרידא ודאי דליכא שם שחיטה עלה, והוה כמו שפגם ברגל או פגם בקנה דאין לזה שום שייכות לשחיטה כלל, אמנם לפי הש"ך שהבאתי לעיל דס"ל גבי שוחט לע"ז כיון דשחט משהו דקנה נמי אסרה משמע דס"ל דגם חצי קנה גרידא בלי שגמר ג"כ מיקרי שחיטה, אפשר לומר דלאו מדין שחיטה אתיא כי הוא דוקא בשוחט לע"ז איכא האי דינא ולא במילתא אחריתא, והחוות דעת מחלק בין שוחט בהמה לע"ז כגון למרקוליס דלא נאסר רק בשחיטה בהא אם שחט חצי קנה לאו כלום הוא דהא לאו שם שחיטה, אבל אם עושה את הבהמה גופה ע"ז שעובד להבהמה דבזה המעשה אוסרת לאו דוקא שחיטה דאפילו ניסך וזרק בין קרניה נאסרת א"כ אף שחט חצי קנה אוסרת דאמנם לאו שם שחיטה עלה סוכ"ס מעשה עבודה הוא דהוה עי"ש. ובעצם קושית הגאון הנ"ל אפשר לדחוק ולומר דאיירי שנתערב הצפור מצורע קודם שחיטה דהיא בע"ח ולא בטלה, ואחרי התערובת שחטה במזיד עם כל הציפרים דבהאי גוונא השחיטה לא מבטלת החשיבות ואסירי כולן, דכי אמרינן דשחוטה בטלה אם שחטה בשוגג אבל במזיד דיינינן לה כמו בעל חי דלא בטיל, כדאשכחן בהדיא ביו"ד סימן ק"י סעיף ב' בעלי חיים שנתערבו באחרות ונשחטו בטל חשיבותן ובטילין והוא שנשחטו בשוגג עי"ש, זאת אומרת דאם שחט לאחר התערובות במזיד לא בטלה ודיינינן לה כדין בע"ח ממש ודו"ק. סימן לא. פרק י"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד. גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ואימתי העמידוה ברשותו כדי