שלמי ירוחם עו

מיחייב, דמשמע התם דוקא מיעוט שני הסימנים של הקנה והוושט דהוה דבר דמיטרפא בהו, אבל מיעוט הקנה גרידא לאו כלום הוא ואינו חייב בשחוטי חוץ דחשבינן לה כחצי קנה פגום בלבד, שאני התם דהא גמר הסימנים בפנים כדבעי למיהוי, הילכך יש לאמר שפיר דהוה כמו שלא שחט בחוץ כלל רק דפגם חצי הקנה, אבל בנ"ד ששחט כל הסימנים בחוץ לעזרה אפשר דאמרינן איגלאי מילתא למפרע להתחייב משום שחוטי חוץ מן משהו הראשון של הקנה, דנכלל בהשחיטה כולה וכל משהו שם שחיטה עלה אף על חצי קנה הראשון. וקצת ראיה יש להביא מהא דאיתא במס' ב"ק דף ע"ב ע"א גבי חולין בעזרה, פריך שם הגמרא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קא טבח, מדנקט הגמרא לישנא דפורתא ושינה מלשון הגמרא דחולין דאמר שם מיעוט סימנים, אלמא מזה דשאני התם בחולין דהא גמר כל הסימנים בפנים, הילכך אם בהאי גוונא שחט רק החצי קנה הראשון בחוץ לאו כלום הוא דהוה רק כחצי קנה פגום, לפיכך תפס הגמרא שם לישנא דשחט מיעוט סימנין של הקנה והוושט דהוה מילתא דמיטרפא ביה, אבל הגמרא דב"ק דחולין בעזרה ששחט כל הסימנין בבת אחת בעזרה בהכי מתחיל האיסור ממשהו דקנה הראשון כיון דגמר כל השחיטה בהאי איסורא, א"כ בנ"ד דשחוטי חוץ כיון דגמר כל השחיטה בחוץ, ודאי דהחיוב דשחוטי חוץ מתחיל מחצי קנה הראשון דאף עליה חל שם שחיטה. ויש להוכיח מהא דאיתא במס' חולין דף מ' ע"א השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות, ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא, ופירש"י שם ד"ה מחתך, אע"ג דאמרינן בפירקין כ"ט ע"ב שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה העוף בחוץ, ליכא למימר דבגמר הסימן חיילי בהדי הדדי איסור ע"ז ושחוטי חוץ, דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים, דאיגלאי מילתא דסימן קמא שחיטת חוץ הוה, וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דמחתך עפרא בעלמא הוא, קמא נמי לאו שם שחיטה עליה וכו' עכ"ל עי"ש. והנה ביו"ד סימן ב' איתא שם פלוגתא בין הט"ז והש"ך בנקודות הכסף, בהאי לישנא שאמר הגמרא כיון ששחט סימן אחד לע"ז אסרה, הט"ז סובר הא דנקט סימן אחד דוקא סימן אחד, דאף בשוחט לע"ז לא אסרה רק במילתא דמיטרפא אבל בשחט משהו לע"ז לא נאסרה, והש"ך סובר דכוונת הגמרא סימן אחד לאו דווקא הוא, דאפילו אם שחט משהו מהקנה לט"ז ג"כ אסרה עיי"ש, ובכן לפי שיטת הש"ך אמאי לא תירץ רש"י פשוט דשאני בין ע"ז לשחוטי חוץ, דע"ז אסירא בכל שהוא דקנה אבל שחוטי חוץ בעינן מילתא דמיטרפא או סימן שלם או מיעוט שני סימנים, ומדלא מתרץ הכי, אלמא דס"ל דאם גמר כל הסימנים בחוץ אז גם שחוטי חוץ מתחיל החיוב ממשהו דקנה, הילכך אם לאו דמחתך עפר בעלמא הוא הרי חיוב דשחוטי חוץ וחיוב דע"ז באים כאחת. והשתא הרי ניחא שפיר הא דלא מחייב גבי שחוטי חוץ גם משום מטיל מום בקדשים, דלשיטתו אזיל דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כדאיתא ברמב"ם פ"א מה' פסוהמ"ק שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים פסול דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עיי"ש, הילכך לדידיה החיוב דשחוטי חוץ מתחיל תיכף מן המשהו הראשון דקנה, וחיובא דמטיל מום בקדשים הא לא חיילא עד רוב הקנה או מיעוטא דוושט דמיטרפא בהו דאז מיקרי מום קבוע, דאי משהו דקנה או חצי קנה שחוט אינו אלא מום עובר דאפשר לרפאותו, וכדכ' התוס' במס' בכורות דף ל"ח דלא נקרא מום קבוע רק אם אינו עובר כלל אפילו ע"י רפואה, ומום עובר ס"ל להרמב"ם דליכא ביה חיובא דמטיל מום בקדשים, כדהוכיח המנה"ח רפ"ז מהא דכ' הרמב"ם פ"א מאיסורי המזבח המטיל מום בקדשים לוקה, כגון סימא את עינו או קטע את ידו ולא כתב סתמא שמע מינה דס"ל דבעינן מום קבוע, נמצא לפי"ז דחיובא דשחוטי חוץ איגלאי מילתא למפרע דמתחיל ממשהו דקנה שפגע בסכין מתחילה, והחיוב דמטיל מום בקדשים בא אח"כ בשחיטה דמיטרפא ביה, דאז הרי כבר נאסר משום שחוטי חוץ והוה רק כמטיל מום בעפרא בעלמא, משוה"כ ליכא במציאות בהאי גוונא איסורא דמטיל מום בקדשים, אמנם אם יתחיל לשחוט מהוושט איכא מציאות דליחול בבת אחת שחוטי חוץ ומפיל מום בקדשים דהא הוה מום קבוע, אבל הרמב"ם מיירי דשחט כאורחא דאינשי מעיקרא הקנה ואח"כ הוושט, דבהאי גוונא ליכא חיובא דמטיל מום בקדשים כי אם שחוטי חוץ גרידא אכן השתא אדרבה איכא להקשות איפכא למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף איסורא דשחוטי חוץ היכי משכחת לה, הא תיכף כששחט