שלמי ירוחם עה

משוה"כ אינו יכול לקנות רק הדברים שנתנה לו התורה רשות בהן אבל לא הדברים שנתמעטו והוא דלא ס"ל כרבינו יהודה לגמרי. ואהא דמסיק הרמב"ם אא"כ נתן לו הטבל, כתב הכסף משנה וז"ל מקורו מגמרא קידושין דף נ"ד ע"ב שם בגמרא אליבא דר"מ ונתנו טעם למה כשנתן לו הטבל נקנה לו משום דקא סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ויש לתמוה איך פסק רבינו שאם נתן לו הטבל נקנה לו, והרי הוא ז"ל פסק בפ"ו מה' מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ותירץ הר"י קורקס ז"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין, דע"כ לא קאמר ר"מ מע"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לד' יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ"ל, ברם תירוצו דחוק הוא דסוכ"ס אם בכל מקום סובר דכשהורמו דמיין מה לי אם מפרש שם מעשר בפיו, דהא אם תורם בפועל ממש לא איכפת לן מה שלא קרא לה שם מעשר, וכיון דכהורמו דמיין הרי מיקרי שפיר לד' הוא וצ"ע. לכן נ"ל לתרץ דאפילו למאי דאמרינן מע"ש ממון גבוה הוא היינו דוקא לגבי קנין, כלומר דאין בעל המע"ש יכול להקנות לחבירו מע"ש דיליה וכדכ' הרמב"ם בהדיא לפיכך אינו נקנה במתנה, אבל סוכ"ס עצם מע"ש שלו ודאי דמיקרי מדרשאי להזמין את חבירו ולתן לאכל לבניו ובנותיו, א"כ כל האי דינא דממון גבוה הוא הוה ככה, אמנם המע"ש שלו הוא אבל אין הרשות בידו להקנות לחבירו, א"כ אפשר לדמות לאדם שיש לו חפץ רק שאינו ברשותו דאינו יכול להקנות אעפ"י דשלו הוא, משום דלגבי למכור בעינן שיהא ברשותו ג"כ כדילפינן מה ביתו ברשותו, דכמו כן בנדון דמע"ש שלו הוא דהוה רק אין הרשות בידו למכרו משום דברשות גבוה הוא, לפי"ז אפשר לומר כיון דעיקר החסרון בקנין, הני מילי אם מוכר מע"ש גרידא, אבל בטבלו דמקנה יחד הטבל עם מע"ש בהא דיינינן כמו אם מקנה דבר שאין ברשותו עם דבר שיש ברשותו, או כמו דמקנה דשלב"ל עם דבר הבא לעולם דפסק המרדכי במס' ב"ב קמ"ג מגו דחל הקנין על דבר שבא לעולם חל ג"כ על דשלב"ל, כמו כן בנ"ד אפשר דס"ל להרמב"ם כהמרדכי, הילכך אם מקנה בטבלו שפיר דמי דמגו דחל הקנין על הטבל חל ג"כ על המע"ש, דאמנם לגבי האי דינא דמכירה ג"כ ס"ל דכמו שהורמו דמיין, דנמצא שמוכר מע"ש ג"כ, אבל סוכ"ס הרי מוכר טבל ג"כ, וכיון דבחד קנין הוא, אמרינן מגו דחל הקנין על הטבל חל ג"כ על המע"ש, ברם אכתי יש לעיין דהא לא שמענו ולא ראינו מי שיאמר דהרמב"ם סובר כהמרדכי דאם מקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל, ועוד אי משום האי טעמא דס"ל כהמרדכי למה לן שיתן בטבלו, הא אפילו אחר שתרם ממש יכול להקנות יחדיו את השיריים עם המע"ש בחד קנין ואם אמר דוקא שנתן בטבלו אלמא דלאו מטעמא דידי וכבר דברתי בענין של המרדכי בדברי ירוחם סימן י"ד עי"ש. סימן ל. פרק י"ח מה' מעשה הקרבנות הלכה ג'. וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה אעפ"י שלא העלם אם היה מזיד חייב כרת, שנאמר אשר ישחט שור או עז דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת, ע"כ. והנה המנה"ח מצוה רפ"ז הקשה אמאי לא הזכיר הרמב"ם שיתחייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים, דהא אין לך מום גדול מזה מה שחתך רוב הסימנים דהוא מום גלוי ואינו חוזר, ואמאי ליכא שום רמז ברמב"ם מהא חיובא דמטיל מום בקדשים בהאי גוונא והניח בצ"ע ונ"ל ליישב עפ"י מאי דיש לחקור למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אם שחט קדשים בחוץ לעזרה וגמר שם שחיטתה, מאימתי מתחיל החיוב דשחוטי חוץ, אם דוקא מהחצי קנה השני דזהו מילתא דמיטרפא הבהמה בהכי אבל לא מהחצי הקנה הראשון אשר בו פגע הסכין מתחילה, משום דהחצי קנה הראשון לא נכנס בגדר השחיטה דהוה רק כחצי קנה פגום דלא מיחשבא שחיטה כלל, או דילמא הני מילי אם שחט רק חצי קנה ותו לא, בהכי הוא דאמרינן דלאו שם שחיטה עלה רק מיקרי שפגם החצי קנה, אבל אם גמר כל השחיטה ואיתא שם שחיטה על כל הסימנים בכהאי גוונא אפשר דנכלל שם שחיטה אף על חצי קנה הראשון, כיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אף משהו הראשון שפגע בו הסכין מיקרי שחיטה וחל עליו איסורא דשחוטי חוץ. אמנם מצינו במס' חולין כ"ט ע"ב לא נחלקו אלא ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף