שלמי ירוחם עד

סימן כט. פרק ט"ז מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ז. ואעפ"י שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באים לעולם אלא מן החולין, כמו שבארנו לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל, ע"כ. והנה כבר הבאתי לעיל על הרמב"ם פרק ב' מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ג דאיכא דמקשים אמאי פירש האי טעמא מהקרא דהמקריב קרבנו, ושבק האי טעמא דספרי המובא בתוס' מנחות פ"ב ע"א וז"ל הספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה להלן שלמים אף כאן שלמים, אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה עי"ש, א"כ נסכים בלא"ה אי אפשר להביא מן המעשר משום דליכא בהו אכילה שיש בה שמחה, אמנם לעיל תרצתי קושיא זו אבל באופן אחר עי"ש. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דאיתא במס' ע"ז דף ס"ב ע"ב בשם רבינו יהודה בתוד"ה העלה לי פירות, דהא דאיתמעיט מקרא לקנות במעות מע"ש דבר דלאו פרי מפרי ולאו גידולי קרקע, במה דברים אמורים היכא שלוקחן בגוונא שתהא קדושת מעשר חלה על דבר הניקח והמעות אצל המוכר יצאו לחולין, אבל היכא שלוקחן ע"מ שדמי המע"ש ישארו בקדושתם אצל המוכר, כלומר שהמוכר ישתמש בהמעות בדינו של מע"ש, בכהאי גוונא לא איתמעיט עיי"ש, לפי"ז הכי נמי לקנות במעות מע"ש דבר שאינו לאכילה אעפ"י דאיתמעיט מקרא, אפשר ג"כ לומר הני מילי אם בא ע"י קניתו להוציא את המעות לחולין בהאי גוונא איתמעיט דמכירה לחלוטין היא דיוצאין המעות לחולין, אבל אם קונה את הנסכים וכל דבר שאינו לאכילה במעות מע"ש ע"מ שהכסף שיקבל המוכר יתקיים בקדושת מע"ש לא ממעטינן מהאי קרא דואכלת, ע"ז מרמז לנו הרמב"ם דאמנם בהאי גוונא אין לאסור מטעמא דקרא דואכלת, אבל אכתי יש לאסור מהאי טעמא דאין להביא על המזבח קרבן של מע"ש כיון דאית לגבוה חלק ביה, דלהאי טעמא לא מהני מידי מאי דהתנה שיהו המעות יתקיימו אצל המוכר בדין מע"ש, דסוכ"ס אין רשאי להביא קרבן למזבח מדבר שיש לגבוה חלק ביה כדילפינן מקרא דהמקריב קרבנו. ואכתי יש לברר אם אפשר לומר דהרמב"ם סובר כרבינו יהודה בהכי, דהא סתים בכל הני דוכתי בדינא דאין לוקחין במעות מע"ש ואינו מפרש שום חילוק בין לקיחה ע"מ שישתמש המוכר בהכסף בדין מע"ש בין לקיחה לחלוטין בלא שום תנאי, ועוד דהני מילי דרבינו יהודה שייך דוקא בדינא דאין לוקחין דבר שאינו פרי מפרי ולאו גידולי קרקע דאיתמעטי מגזיה"כ דקראי של כלל ופרט, דאם התנה שישתמש המוכר בהכסף בדין מע"ש שפיר דמי, דהא המוכר יקנה בכסף זה כדין מע"ש פרי מפרי וגידולי קרקע, דמאי איכפת לן שבעל המע"ש לקח דבר שלאו פרי מפרי וגידולי קרקע, סוכ"ס הרי בכסף זה יקח המוכר כדבעי למיקני נמצא דמתחלל הכסף כדין מע"ש, אם לא ע"י בעל המע"ש מיהא ע"י במוכר, אבל מידי דליכא בהו אכילה של שמחה דאיתמעיט מקרא דואכלת אפשר לומר דלא מתקיים אלא ע"י שאוכל בעל המע"ש בעצמו ולא ע"י המוכר, דאף אם התנה שישתמש המוכר בהכסף לשם לקיחה דבר שיש בו אכילה של מצוה ג"כ לא מהני מידי, דבעינן לקיים ואכלת אתה לא ע"י אחר דהמצוה חלה על גופו של בעל המעשר שני, א"כ שוב אין שום עדיפותא ושום חילוק אם מטעמא דהספרי או מטעמא דהרמב"ם כדנתבאר. ולכאורה יש להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כרבינו יהודה, מהא דאיתא ברמב"ם פ"ג מה' מעשר שני הלכה י"ז מעשר שני ממון גבוה הוא, שנא' לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר וכו' עי"ש, אלמא אעפ"י דנותן לו במתנה לאכול בדין מעשר ג"כ לא מהני, מדפירש טעמא לד' הוא דאין ברשותו לתן במתנה אף בהאי גוונא, אף כי יש לומר לאידך גיסא מדכתב בהאי לישנא לפיכך אינו נקנה במתנה אפשר כוונתו בקנין גמור שיהיה המקבל רשאי לאכול או למכור בתורת חולין, ברם מסיפא דמסיק אא"כ נתן לו הטבל מוכח שפיר דאין לו עצה אחרת רק לתן בטבלו, דאי לא"ה הא איכא עצה זו שיהא מתנה ע"מ שיאכל בתור מע"ש, אלמא דבכהאי גוונא ג"כ אינו רשאי, לפי"ז מוכח מדבריו אם מוכר מע"ש או לוקח במעות מע"ש איזה דבר שנתמעט מקרא כגון דלאו פרי מפרי וגדולי קרקע, או לקנות במעות מע"ש דבר דליכא ביה אכילה אינו רשאי, אף בגוונא דמתחייב המוכר להוציא את המעות בדין מע"ש, והטעם פשוט דהא כתיב לד' הוא וממון גבוה הוא,