שלמי ירוחם עב

במס' חולין מ' ע"ב מהו דתימא כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא קמ"ל דלאו כדידיה, במד"א דהקרבן שלו רק לכפרה, אבל בנ"ד דבידו למכור לכל המחויב מאותו מין קרבן ודאי דמיחשב בעלים לאסרו, דאין שייך לדינא דאין אוסר דבר שאינו שלו דהא שלו הוא לגמרי כיון דרשות מכירה יש לו, ברם יש לפקפק דאמנם הוא בעל למכירה אבל סוכ"ס מרשות גבוה אין הרשות בידו להוציא, א"כ אפשר דאין יכול לאסור דלענין איסור חשיבא אינו שלו כיון דבכל מקום שהוא שייך לגבוה, דבהאי גוונא לא מהני בעלותו שיש לו למכירה לאסור מאי דשייך לגבוה, אמנם איכא פנים לכאן ולכאן וצ"ע והקצוה"ח סימן ת"ו סעיף א' מביא ראיה דהרמב"ם ס"ל כר"י הגלילי דק"ק ממון בעלים הן, מהא דאיתא בפ' השוחט דף ל"ו חובת הקודש דאורייתא, מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא, האי בשר דאיתכשר במאי וכו' אלא לאו דאכשר בחיבת הקודש, ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, וכיון דכתב הרמב"ם פי"ג מה' טומאת אוכלין אחד המים ואחד שאר שבע המשקין והוא שינתן ברצון הבעלים, ומזה נראה דס"ל כר"י הגלילי דק"ק ממון בעלים הן, ופרה של זבחי שלמים דהוה קדשים קלים שפיר מהני ליה הכשר מים דבעלים ע"כ תוכנו עי"ש, אולם לפי דברי מרכבת המשנה אין שום ראיה, דאפשר למצוא בגוונא שהקדיש את הפרה לדמיה רק שדין התורה עושה אותה לשלמים, דבהאי גוונא הרי יכול למוכרה וכיון דהוא מיקרי בעלים למכירה כמו כן הוא בעלים לענין הכשר טומאה דמהני הכשרו אף לרבנן דס"ל ק"ק לאו ממון בעלים הן, כיון דע"י שהקדיש את הבהמה לדמיה אכתי לא אסתליק בעלותו כיון דיכול למוכרה, ואם אפילו אמרינן דאינו יכול לאסור משום דהוה אינו שלו אלא דגבוה, שאני התם כיון דבא לאסור ע"י נעבד או מוקצה בהני שייך למימר דאמנם הוא בעלים למכירה, אולם כיון דסוכ"ס אחר כל המכירות אינה יוצא מידי גבוה, דלענין לאסור לא סגי ברשות המכירה גרידא כי אם בעינן דלא יהיה שום חלק לאיש אחר או לגבוה ג"כ, אבל לגבי הכשר לקבל טומאה הרי לאו הבעל הוא האוסר כי אם הטומאה שנגעה בו אוסרת ומטמאה אותה, אלא אין בהטומאה לטמאותה בלא אמצעי של הכשר טומאה דבעלים, דלזו ודאי דמיקרי בעלים להכשיר כיון דיכול למוכרה ובזה יש ג"כ לבאר הא דאיתא בחו"מ סימן רמ"א סעיף ו' הנותן שור לחבירו ואמר לו ע"מ שתחזירנו והקדישו והחזירו ה"ז קדוש, והמקור במס' ב"ב קל"ז ע"ב דס"ל לרב אשי דקדוש ומוחזר, והקשה שם הנתיבות המשפט וז"ל תמיה לי הא מבואר ברא"ש פרק לולב הגזול דאחר שיצא בו מחויב ליתן לו במתנה בשעת חזרה, והביא ראיה מהא דאמר לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא, דינוקא מיקני קני אקניי לא מקני, וכ"כ הריטב"א דמתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי, לפי"ז קשה הא כשהקדישה שוב אינו יכול להקנות לו בשעת חזרה דהא אין אדם מקנה דבר שאינו שלו והרי לא קיים תנאו ע"כ, ברם עפ"י המרכבת משנה יש ליישב כגון שהקדיש את השור לדמיו דאמנם הוה הקדש לגבוה ותיקרב עולה, מ"מ הרי הרשות בידו למוכרו למי שחייב עולה ויש בידו לעשות בו קנינים, הילכך בהאי גוונא יכול להחזיר בקנין ממש דהא הוא אכתי בעלים למכירה. והמחנה חיים ח"א סימן כ' מתרץ באופן אחר תמיהת הנתיבות, דמסביר שם סברה חדשה בהאי דינא דאם אדם אמר שור שלי יהיה עולה דלא יכול שוב להקדישו לחטאת או לקרבן אחר אין הטעם הוא כיון דהקדיש את שור זה לעולה שוב אין השור שלו הוא דכבר נכנס ברשות הקדש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, נהפוך הוא דהשור אכתי שלו הוא ובעלותו לא נסתלקה, אלא משוה"כ לא מהני הקדשו לקרבן אחר משום דעצם הקדושה הראשונה מעכבת מלחול על הבהמה קדושה השניה, כמו אין איסור חל על איסור, דרק בקדושת בדה"ב דלא נשאר עוד על הבהמה שם הבעלים וגם הגזבר יכול למכור אותה לכל אדם דנפקע לגמרי שם ממון של בעלים הראשונים שהקדישו הילכך אינם יכולים הבעלים להקדיש כיון דלאו שלהם לגמרי, אבל בקדושת הגוף אשר לכפרת הבעלים שהקדיש למזבח על שמו לא סלקה בעלותו אף לאחר שהקדיש, אלא מאי דאינו יכול שוב להקדיש שנית לקרבן אחר הוא משום דקדושה הראשונה מעכבת מלחול את השניה, ובזה מיישב הקושיא דאמנם יכול להחזיר בהקנאה גמורה כמו שהתנה, כיון דעי"ז שהקדיש את השור לעולה לא נפקע שם הבעלים, כדאשכחן במס' ב"ק ע"ו ע"א גבי קדשי מזבח מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דגם אחר שהקדיש שלו הוא אולם תמה אני דהא דאמר הגמרא התם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן גבי קדשי מזבח אינו אלא לגבי דו"ה