שלמי ירוחם עא

קרבנם דלא בעינן דעת בעלים בשעת הקרבה כיון דהיתה בשעת הפרשה כדבארתי לעיל, ברם הניחא בחרש ושוטה אבל בקטן אי אפשר ליישב דהא גם בשעה שאפריש היה קטן, אך יש לצייר בקטן מצורע דקרבנו אשם וטעון סמיכה והאב הביא בשבילו את קרבנו, כדאיתא במס' נדרים ל"ה דמחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבנותיו על בניו הקטנים, דבהאי גוונא קמ"ל מתניתין דאין זקוק הקטן לסמוך, וליכא לאוקמי בזב קטן דהוה ג"כ מחוסרי כפרה דהא מביא עופות ועוף אין טעון סמיכה כדאיתא ברמב"ם פ"ג מה' מעשה הקרבנות הלכה ז' עי"ש סימן כח. פרק ט"ו מה' מעשה הקרבנות הלכה ז'. האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לשלמים, או שאומר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דבריו קיימים, ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא כהן כמו שנדר, ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר, ע"כ. והנה מקורו איתא בהדיא במס' נדרים כ"ט ע"א שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים, כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים, ופריך שם הגמרא אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי, ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לדמי עי"ש, אולם הר"ן שם ד"ה הכא נמי, מפרש כגון דהוה בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקיימ"ל המתפיס תמימין לבדה"ב מידי מזבח לא יצאו, או דאיירי כשפדאו משוה"כ חיילא עליה לאחר ל' יום קדושת שלמים, ברם הכסף משנה כתב וז"ל ולדברי רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא"כ בנ"ד קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון, דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דאם כן הו"ל לפרושי, ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע"ג דקיימ"ל הוא עצמו יקרב עולה, מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה, ועוד י"ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר"י קורקס ז"ל עכ"ל. והמרכבת המשנה כתב וז"ל הרי שגיאה היא דברי הר"י קורקס דהא אכתי קשה איפכא באמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום עולה, אלא נראה דסובר הרמב"ם דאע"ג דהמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דהבהמה קדושה קדושת הגוף, אבל מ"מ לא מיקרי בהמה זו עולתו ושלמיו, לענין הא דקיימ"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום בפסחים פ"ט, אלא ראוים הבעלים למכור אותה למחויב עולה ושלמים, כיון דאיהו לא נדר בהמה זו אלא דמיה, וכן דייק הרמב"ם לעיל הלכה ה' והיא עצמה תיקרב עולה ולא כתב שיקריבנה עולה משמע שהרשות בידו למוכרה למחויב עולה, ובהכי ניחא השגת הראב"ד שהיא קושית הר"ן דהברייתא לא מיירי מבהמה עצמה, שהיא בודאי קדושה קדושת הגוף החל עליה בראשונה, אלא שהבעלים יביאו בדמיה בתוך שלשים כמו שנדרו ולאחר שלשים כמו שנדרו עכ"ל, אמנם הדעת נוטה לחלק אם בעל הבהמה בעצמו מקדישה קדושת הגוף לעולה או לשלמים דבהכי הרי הוא בעצמו הפקיע בעלותו לגבי גבוה, מה שאין כן במקדישה לדמיו דלא סלק בעלותו מאותה הבהמה, אלא דאיכא דין התורה כיון שהוא תמים זכר קדוש קדושת הגוף דקדושה זו דין התורה הוא בהבהמה ולא שייך לגברא, כלומר דבעלותו קיים אלא דין הקרבה למה שהיא ראויה הוא דאיכא, לפיכך הרשות בידו למכור לכל אדם ובלבד שעצם הבהמה תיקרב למה שראויה אף ביד הקונה ממנו וקשה לי מהא דאיתא במס' זבחים קי"ד ע"א בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו, אלא מוקצה ונעבד על כרחך מיקמי דאקדשינהו הוה להו מוקצה ונעבד, דאי לבתר דאקדשינהו תו לא מיתסרי בהקצאה ועבודה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני אליבא דר"י בקדשים קלים דס"ל ממון בעלים הוא ויכול לאסור במוקצה ונעבד עיי"ש, ולפי דברי המרכבת משנה הרי אפשר לאוקמי כרבנן ולאו דוקא בקדשים קלים, אלא כגון שהקדיש זכר לדמיו דחל עליו קדושת הגוף, ואפי"ה הוה שלו דהא הרשות בידו למכרו ובעלותו לא סלקה לפיכך יכול ג"כ לאסרו, ואין לומר כיון דסוכ"ס הבהמה קדושה קדושת הגוף לגבוה לא מיחשב בעלים לאסרה, זה אינו, דעד כאן לא חשיב בעלים כגון בקרבן שהוא עצמו הקדיש קדושת הגוף, וכדאשכחן