שלמי ירוחם ע

ממשכנים אותם אעפ"י שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו' עי"ש, אלמא דס"ל דאף בעולות ושלמים בעינן דעת בעלים מתחילה ועד סוף ולא סגי בהפרשה גרידא, ומקורו ממתניתין דמס' ערכין כ"א דאיתא שם בהדיא בהאי לישנא, אין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואי אפשר לומר דמתניתין מיירי בדלא הפריש דרק הפרשה בעינן דעתיה, דהא הגמרא במס' רה"ש דף ו' ע"א אוקמי בין דאקדיש ולא אפריש ובין דאפריש ולא הביאו דלאחר דאפריש בעינן שוב דעתיה עד הקרבה, א"כ לכאורה סתירה להרמב"ם דלעיל שכתב בעולה ושלמים רצה בשעת הפרשה אעפ"י דלא רצה בשעת הקרבה דסגי בהפרשה גרידא. אולם לפי"ד ניחא דאיכא תרי גווני דעת בעלים, היכא דאקריב בשביל חבריה בממונא דיליה, ועוד היכא דאדם מקריב קרבנו בממונא של עצמו, דהיכא דאקריב ראובן את קרבנו של שמעון בממונא דיליה כלומר דראובן, דלא פגעינן ברכושו של שמעון הנקרב בשבילו, ודאי דסגי בהכי שהסכים שמעון בשעת הפרשה גרידא דמה לנו לרצונו דלאו ממונו הוא, דבהאי גוונא מיירי הרמב"ם דלעיל בקרבנו של פלוני עלי, הילכך פסק שפיר דלא בעינן דעתיה רק בשעת הפרשה גרידא ותו לא, אבל בהלכה ט"ז הא מיירי דבעל הקרבן מביא בממונא דיליה הילכך פסק שפיר דבעינן דעתיה מתחילה ועד סוף, ואם אפריש ובשעת הקרבה חזר אין הרשות בידינו להקריב בעל כרחו את ממונו ורכושו, דהוה כמו בכל חוב דעלמא דאם הבע"ח אינו רוצה לפרוע דיש להוציא עליו פס"ד ולכתוב עליו אדרכתא ואחלטתא ולירד לנכסיו, כמו כן בהקדש אין מקריבין בע"כ אלא כייפינן ליה עד שיאמר רוצה אני, דזהו בהקדש במקום אדרכתא בהדיוט, הילכך ניחא שפיר במאי דפסק דבעינן דעתיה מתחילה ועד סוף ואין להקשות לפי"ד כיון דהרמב"ם דלעיל מיירי באקריב בשביל חבירו דמשוה"כ לא בעינן דעתיה בשעת הקרבה וסגי בהפרשה גרידא, א"כ אמאי פסק שם דבחטאת ואשם בעינן שיתרצה מתחילה ועד סוף, למה לנו דעתיה שוב בשעת הקרבה אחרי דכבר נתרצה לחבריה בשעת הפרשה, לאו קושיא היא דלא דמי עולה ושלמים דבגדר חוב הוא לנדרו שנדר, הילכך סגי בהכי שהסכים בשעת הפרשה כדי לסלק הטענה דניחא ליה למיעבד בממונו כיון דכבר הסכים להתכפר בממונא דחבריה, אבל חטאות ואשמות השאלה לאו בחוב גרידא דהא באים לכפרה ובגוונא שיהא שב מחטאו, ואם אינו רוצה בהקרבה הלא לא שב מחטאו, הילכך פסק שפיר דבעינן רצונו מתחילה ועד סוף אף בממונא דלאו דיליה והשתא דמסקינן דהיכא דאקריב ממונא דיליה אף בעולה ושלמים בעינן דעתיה מתחילה ועד סוף ולא סגי בהפרשה גרידא, א"כ הא דאמר ר' יוחנן אכל חלב ונשתטה הואיל ונדחה ידחה לאו דוקא חלב דחיובו חטאת כי אם גם בעולה ושלמים דינא הכי כיון דאפריש משלו, אולם קצת קשה מאי האי דאמר ר' יוחנן אכל חלב דמשמע מדבריו דוקא חטאת, אך באמת יש לומר דבהאי גוונא דאיירי ר' יוחנן דנשתטה אכתי איכא לחלק בין חטאת לעולה ושלמים, דהא עולה ושלמים שנדר הרי הן חוב שמגיע ממנו אפשר דבהני סגי אם הפריש ולא בעינן שוב דעתיה בשעת הקרבה, ולא דמי להרמב"ם דאמר שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דהתם בא ללמדנו אם חוזר מהפרשתו וצווח שאינו רוצה להקריב, אבל היכא דאפריש והוא במדינת הים ואנן לא ידעינן את דעתיה ודאי דיש להקריב את עולתו או שלמיו דמהיכא תיתי לן דרוצה לחזור דלגוף הקרבן לא בעינן דעתיה כי אם יש בידו לחזור, דכמו כן הפריש ונשתטה גבי עולה ושלמים אפשר דמקריבין דליכא חזרה בהדיא והוה כמו שהוא במדינת הים דלא ידעינן דעתיה דמהיכא תיתי לומר שחזר, ואדרבה הכא עדיפא כיון שנשתטה אין שייך גביה חזרה, במה דברים אמורים בעולה ושלמים, אבל בחטאת הא בעינן דעתיה לעצם הקרבן להיות שב מחטאו ושוטה לאו שב מחטאו הוא, תדע מהא דאיתא במס' מנחות נ"א ע"ב וכן גר שמת והניח זבחים ויש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל ציבור, והא התם איך מקריבין את הזבחים אחר שמת אמנם דהפריש מדעת, אבל בשעת הקרבה הא ליכא דעת והתם מיירי בעולות ושלמים דהן דוקא בעי נסכים, אלמא מזה דעולות ושלמים לא בעי דעת בשעת הקרבה כי אם סגי בדעתיה בשעת הפרשה כדבארתי. והנה איתא במס' מנחות במתניתין דף צ"ג הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן, והקשה התוספות חדשים שם על המשנה איך בא להם חיוב קרבן הא פטורים הם מכל המצות ונדבתם אינם כלום, וגם איכא דמקשים דמשמע דוקא אין סומכים אבל הקרבן מביאים הא לאו בני דעה נינהו, אך לפי"ד יש ליישב דאפריש בשעה שהיה פקח ושוטה שנשתטה אחר דאפריש דבהאי גוונא מביאים