שלמי ירוחם סט

התינח בחטאת ואשם אבל קיני זבים וזבות סוכ"ס להכשיר לאכילת קדשים בעינן ומחויב להקריב בפועל ממש בלא שום דיחוי לכן נ"ל עוד לחלק כגון אם ראובן היה חייב חטאת או זב וצריך להביא קיני זבים, ובא שמעון ונדר להביא את החטאת או הקיני זבים בשבילו, וקיים את נדרו והביא לעזרה מה שנדר בשביל ראובן ונגנב או נאבד, כיון דאין אחריות גניבה ואבידה עליו, הרי יצא ידי נדרו ונפטר לגמרי, כי לגבי שמעון אינו אלא נדר בעלמא, אבל ראובן המחויב חטאת דבעי לכפרה או זב המחויב להביא להכשיר אכילת קדשים ודאי שלא נפטרו עד שיקריבו בפועל ממש, והנפ"מ לדינא אינו אלא לגבי אחד שנדר בשביל חבירו כדנתבאר. עוד י"ל חילוק בדינא לגבי חטאת, כגון אדם שהיה מחויב חטאת ובא להוסיף בנדר לומר שמתחייב להביא חטאת שמינה דהאי גוונא נדר ודאי דחל, כדאיתא במס' שבת י"ב ע"ב אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה, אלמא מזה דנדר חל מן חטאת בינוני לחטאת שמינה, לפי"ז לומר בהכי אם ראובן המחייב חטאת נדר שתהא שמינה והביאה לעזרה ונגנב או נאבד, אז הרשות ביד ראובן להביא חטאת אחרת לאו דווקא שמינה כי אם חטאת בעלמא, דנדרו של שמינה כבר יצא ידי חובתו כיון דהביא לעזרה רק שנגנב או נאבד ואין האחריות עליו ודוק. סימן כז פרק י"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה י'. האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי, אם רצה אותו פלוני ח"ז מניחו להקריבו על ידו ומתכפר לו, רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ושלמים מקריבין ומתכפר לו בהן. אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה, אבל בחטאת ואשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחילה ועד סוף. ע"כ. והנה מדברי הרמב"ם הללו יש לכאורה למיפשט את חקירתי, בהא דאיתא במס' זבחים י"ב ע"ב אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה, ופירש"י משום דבעינן דעת כדאיתא במס' ערכין דף כ"א עכ"ל, איך הוא אם דוקא באוכל חלב דחיובו חטאת לכפרה, אבל עולה ושלמים אם הפריש ואח"כ נשתטה וחזר ונשתפה כשר הקרבן, משום דסגי בדעתו הצלולה שהיתה בשעת הפרשה, או דילמא גם בעולה ושלמים ס"ל לר' יוחנן דבעינן דעתו מתחילה ועד סוף, ברם חזינן בהדיא מדברי הרמב"ם דסגי אם היה בר דעת בשעת הפרשה גרידא, כד"כ אם רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ושלמים מקריבין, וקל וחומר הוא, ומה אם חוזר בהדיא אחר הפרשה לא מהני, כש"כ בנ"ד דרק נשתטה ולא דחזר בהדיא דודאי מתכפר, זאת אומרת דדברי ר' יוחנן דוקא בחלב אתיא. ברם יש לחלק דהרמב"ם הא מיירי באדם הבא להקריב קרבן בשביל חבירו במעות דיליה, דמאי איכפת ליה לראובן אם שמעון פודע את חובו ממונא דיליה, ואי לאו דמחדש לן שמואל במס' ערכין כ"א דבעינן מיהא דעתיה של ראובן בשעת הפרשה דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה, היינו אומרים דלגמרי לא בעינן דעתיה דראובן אף בשעת הפרשה, וכיון דכל עיקרא דדינא הוה משום דניחא ליה בממונו, ודאי דסגי בהכי שהסכים בדעתיה בשעת הפרשה גרידא, דכבר הוכיח דלא איכפת ליה להתכפר ע"י ממונו דחבריה, הילכך אף אם בא בשעת הקרבה וצווח שאינו רוצה לא מהני, כי אחרי שהסכים לחבריה בשעת הפרשה שוב אינו יכול לחזור בשעת הקרבה, במה דברים אמורים במקריב קרבן בשביל חבירו, אבל אדם המקריב קרבן בממונא דיליה אם הפריש קרבנו ורוצה לחזור מתקבל על הדעת דמהני חזרתו, דהא הוא בעלים על קרבנו ובעינן דעתיה כמו בהפרשה גם בשעת הקרבה, דאם אינו רוצה לפרוע את חובו להקדש אין הקדש יכול להקריב את קרבנו בעל כרחו, רק שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי סוכ"ס הרי הוא בעלים על רכושו וממונו, מה שאין כן במקריב בשביל חבירו ממונא דיליה הרי לא פגעינן ברכושו וממונו, דלא דמי הני להדדי כדבארתי. תדע הרי הרמב"ם פרק זה גופא ה' ט"ז ס"ל דלא סגי דעתיה בהפרשה גרידא, דז"ל אעפ"י שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב, כל חייבי עולות ושלמים