שלמי ירוחם סו

משום המים שבתוכו, אבל כיון דהחסרון רק בקדושת הכלי איכא שפיר תיקון אם חוזר וניער ונהפך לדם ואז הכלי מקדש. אולם רש"י פליג בהכי על הרמב"ם ותוס' דאיתא במס' זבחים צ"ג ע"א ברש"י דס"ל בהדיא דלא מהני וחזר ומערבן, דז"ל קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירב ע"ז תני חלפתא לא קידש, כמו כן פירש"י במס' מנחות דף ז' ע"ב וז"ל לא קידש ואעפ"י שחזר וערבם לאחר קידוש נתינת מים על האפר, הרי בהדיא סובר דלא מהני תיקון וטעמא דרש"י אפשר להסביר שסובר דאי אפשר להפריד קדושת הכלי את הדם מעבודת הקבלה, דדוקא אז מיקרי דנעשה מעשה הקבלה רק אם מקבל בכלי שרת בגוונא דמקדש את הדם, ואם לאו הוה כמו דמעולם לא עשה עבודת הקבלה, דקבלה בלא קדושה בכלי הוה כנשפך על הרצפה, דבכל כהאי גוונא דליכא קדושת הדם בכלי מיקרי חסרון בעצם הקבלה, ורמז זה מצינו בהדיא ברש"י זבחים צ"ג ע"ב שם, וז"ל בדם מאי גבי חטאות הפנימיות קיבל פחות מכדי הזיה, כו' וחזר ועירב מי הוה קבלה או לא עי"ש, מדלא פירש רש"י מי הוה קדוש או לא אלמא דס"ל דבהאי גוונא הוה חסרון בעצם הקבלה כיון דבא אל הכלי ולא נתקדש הוה כמו דלגמרי לא בא, ומשוה"כ ס"ל לרש"י דלא מהני תיקון דבאופן זה ג"כ מיקרי חסרון בקבלה גופה. ובזה יש לבאר הא דאיתא שם בזבחים כ"ה ע"א השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא מן דם הפר ודבר אחר, והקשו התוס' וז"ל וא"ת תיפוק ליה מדממעטינן דם סכין כ"ש שעל הרצפה, וי"ל דדילמא דם סכין גרע משום דנתקבלה בפסול עכ"ל, ולכאורה קשה להבין, הא דכמו שהדם הבא על הסכין מיקרי מתקבל בפסול הרי הדם הנשפך על הרצפה ג"כ נתקבל בפסול, דכמו דהסכין אינו מקדש את הדם שנפל עליו כמו כן הרצפה אינו מקדש ותרוויהו משום דלאו כלי שרת נינהו, אולם לפי"ד ניחא שפיר דשאני רצפה לאו טעמא דנתקבל בפסול אלא כיון דנשפך על הרצפה מאליו הוה כמו דלגמרי לא היתה עבודת הקבלה דבהאי גוונא אפשר דמהני אם יאספנו ויעשה עבודת הקבלה להכי צריך קרא, ולא דמי לסכין דהתם הרי עבד הכהן עבודת הקבלה בידים ולא שנעשה מאליו אלא דאירע פסול בקבלה גופה הילכך לא מהני יאספנו אחרי שכבר נפסל ודו"ק סימן כו. פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ה'. מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ונאבד או נגנב באחריותו עד שיקריבנו כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו. המל"מ כ' וז"ל דקדק רבינו לומר עד שיקריבנו כמו שנדר, לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא ידי חובת נדרו וכו', וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין דף כ"ב אההיא דבעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או בני יונה והביא תחילת הציהוב שבזה ובזה מהו וכו', שהקשו וא"ת כיון דממנ"פ האחד פסול האיך יכול להקריבן, וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, אי נמי כיון שהביאו ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב, והנה תירוץ זה האחרון תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק, איך יתכן דיצא זה ידי נדרו, והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו, כש"כ היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, וכעת דברי התוס' צריכים אצלי תלמוד עכ"ל ברם הנחה זו דבהבאה לעזרה לחודא לא יצא ידי חובת נדרו עד שיקריבנו לאו מילתא דפסיקתא היא, הא הטהרת הקודש ועוד אחרונים מביאים מקור להאי דינא בגוונא דאיכא בזה פלוגתא דתנאי, דאיתא במס' מעילה י"ט ע"א אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מן הקודש לחול, מן הקודש לקודש כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עד שיזרוק הדם, מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום, ופירש"י שם מקודש לקודש כגון שלקח ממעות הקדש וקנה מהן קיני זבין או שהביא חטאתו ואשמו מן הקדש דהיינו מקודש לקודש כיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש, דקא סבר דמאן דמחויב חטאות או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו, אף האי נמי דמוציא מקודש לקודש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל, ור' יהודה סובר לעולם חייב באחריותו עד שיזרוק הדם,