שלמי ירוחם ס

במעשר שני ולא שייך לקרבן, וכיון דהכא הא איירי לענין הקרבה דאין מקריבין החגיגה מן מעשר שני, לפיכך פריך הגמרא שפיר הא אינו בא אלא מן החולין דזה שייך לדינא דקרבן, ובזה יש לתרץ ג"כ בהא דהקשה התוס' מנחות ב' ע"א ד"ה כל, למה ליה למדרש פרו של אהרן ולא לשל מעשר תיפוק ליה מואכלת ופרו של אהרן לשריפה עומד עי"ש, אבל לפי"ד יש לומר דנדון זה הוה דין השייך לקרבן כלומר דאין מקריבין ממעות מע"ש לפיכך מביא קרא אחרינא ולא מקרא דואכלת, דהא דלאו בר אכילה הוא לגבי דינא דמע"ש שאינו רשאי להוציא לדבר שאינו אכילה ואינו שייך לקרבן כדבארתי ועפי"ד יש להסביר מאי דאיכא לכאורה להקשות על הספרי, למה לן קרא למעוטי עבדים ושטרות וקרקעות דאין נקחים מכסף מעשר שני תיפוק ליה דבעינן דבר אכילה והני לאו לאכילה, אך לפי"ד ניחא דהני איתמעטו מלהוציא בהן כסף מעשר שני דהאיסור הוא בלקיחה כלומר אין לוקחין במעות מע"ש, אבל קיני זבים וזבות בהני לא שייך איסור בלקיחה דהא באמת בני אכילה נינהו בשעת לקיחה קודם שמקדישן, רק האסור הוא אח"כ אם מקריבן דלהכי בעינן טעמא אמאי אין מקריבין, דבהו אמרינן דקרבן בעינן שתהא דוקא מן החולין שאין לגבוה חלק בהן, דדין לקיחה ממעות מע"ש לחוד ודין קרבן לחוד. גם ממשנה דמעשר שני גופא מוכח הא דאין מביאין קיני זבים וזבות הוה משמעותא אין מקריבין, מדמסיק ואם הביא יאכל כנגדן, ואם נפרש אין מביאין כלומר אין לוקחין, אמאי יאכל כנגדן כיון דעדיין לא עשה בהן כלום אלא שקנאן וחשב לעשות מהן קרבן, הו"ל למתניתין לומר שלא יקיים מחשבתו ומה שקנה את הקנין יאכל אותן גופייהו בדין מע"ש והכסף אצל המוכר הוה חולין, בשלמא גבי אין לוקחין קרקעות דמסיק המתניתין יאכל כנגדם משום דאין עצה אחרת, דאם יחזרו למקומן כבר פריך הגמרא במס' קידושין שם ומשני שברח המוכר, אבל בנ"ד הרי איכא עצה פשוטה שלא יקריבן אלא יאכל אותן גופייהו, דהא עדיין לא הקדישן רק לקח אותן במעות מע"ש, וא"ת דכוונת המשנה כיון דקנה וחשב אז לקיני זבים וזבות הוה כמו הקדיש בפיו דהא. להכי קנה או דאיירי שהקדיש בהדיא בפיו ממש, הא אכתי יש לתקן ע"י שאלה דמהני, אלא בעל כרחך לומר אין מביאין פירוש אין מקריבין. ממעות מעשר שני, ואם הביא כלומר שהקריב אין שום עצה כי אם יאכל כנגדן. סימן כג פרק ה' מה' מעשה הקרבנות הלכה ו'. העולה והאשם והשלמים בין של יחיד בין של ציבור זריקת דם שלשתן על גבי המזבח שוה לעולה, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח באלכסון מחצי המזבח ולמטה על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, ומתכוין כשיזרק הדם על הקרן שיהיה הדם מקיף על הזויות כמין גם, כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבע כותלי המזבח לפי שנאמר בעולה ובשלמים סביב והוא הדין לאשם, ע"כ. והכסף משנה פירש אע"ג דבמס' זבחים נ"ג ע"ב איתא פלוגתא דרב ושמואל רב סובר נותן וחוזר ונותן מתנה לכל רוח של קרן כר' ישמעאל שם דבעי פיסוק וד' מתנות כלומר ארבע זריקות נפסקות זו מזו, ושמואל סובר נותן שתי מתנות כמין גם לשתי הזויות כתנא קמא שם דס"ל הכי, וכיון דרב ס"ל כר' ישמעאל דבעינן זריקות נפסקות אמאי לא פסק הרמב"ם הכי, הא הלכתא כרב באיסורי, ותירץ דרב לא שמע ליה להך ברייתא מחלוקותו דת"ק ור' ישמעאל דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג על ת"ק ע"כ תוכנו עי"ש, אמנם מסתבר דאף שמואל לא שמיע הך ברייתא דאי לא"ה אמאי משוי להו לפלוגתא דנפשייהו ולא אמרו זה הלכה כהאי תנא וזה כהאי תנא כדאיתא בסוגיא דש"ס בכל דוכתי. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דאיתא ברמב"ם פרק ב' מה' פסוהמ"ק הלכה א' כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, שנאמר ודם זבחיך ישפך, ותמה שם הכס"מ כיון דפסק כבית הלל דאמרי אף חטאת. שנתן במתנה אחת כיפר, הרי מחטאת ילפינן לשאר הקרבנות ולא בעינן למילף מקרא ודם זבחיך ישפך, ותירץ שם הלחם משנה דהרמב"ם ס"ל כדפירש התוס' במס' זבחים ל"ו ע"ב ד"ה