שלמי ירוחם נט

סימן כב. הלכות מעשה הקרבנות פרק ב' מהלכות מעה"ק הלכה י"ג. אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים, ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין ע"כ. כמו כן כתב פרק ט"ז הלכה י"ז ואעפ"י שפירש שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באים לעולם אלא מן החולין כמו שבארנו לפי שנאמר בהן והקריב המקריב קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל, ע"כ. והנה איכא דמקשים אמאי פירש הרמב"ם טעמא מקרא המקריב קרבנו, ולא האי טעמא דספרי המובא בכמה דוכתי וגם בתוס' מנחות פ"ב ע"א, וז"ל הספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים, אי מה להלן עולות אף כאן עולות, ת"ל ושמחת אכילה שיש בה שמחה עי"ש, א"כ אמאי תפס טעמא אחרינא שאינו בא אלא מן החולין מקרא דהמקריב קרבנו ונ"ל ליישב דאמנם הני שני טעמא לא שייכי אהדדי, דהא דלא קיימא לאכילה זהו דין במעשר שני שאסור להוציא מעות מעשר שני למילתא דלאו אכילה, ואילו טעמא דאינו בא אלא מן החולין בלי שום חלק לגבוה זהו דין בקרבן הקרב על המזבח, דאין מקריבין על המזבח אלא מדבר שאין לגבוה חלק בהן, לפיכך הרמב"ם כאן בהלכות מעשה הקרבנות דאיירי בדין קרבן, מביא שפיר האי טעמא דקרא מהמקריב קרבנו דלא יביאם אלא מן החולין, אבל בדין מעות מעשר שני לאיזה דבר מותר להוציא כתב בפרק ז' מה' מעשר שני הלכה י"ז בזה"ל זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר וברח המוכר יאכל כנגדו עי"ש. דהתם דאיירי בהוצאת דמי מעשר שני תפס טעמא דרשאי להוציא רק לאכילה. תדע מהא דאיתא בפרק ראשון דמעשר שני משנה ז', אין לוקחין עבדים שפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן, אין מביאין קיני זבים וקיני זבות חטאות ואשמות מדמי מע"ש ואם הביא יאכל כנגדן, ופירש הר"ש ברישא דאין לוקחין טעמא דספרי דממעט. להו, ואילו בסיפא גבי אין מביאין קיני זבים מפרש טעמא דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ולא איכפת ליה לפרש ג"כ בסיפא האי טעמא דהספרי, אולם לפי"ד ניחא שפיר, דרישא הא מיירי בדינא לאיזה דבר מותר להוציא מעות מעשר שני, דדין זה שייך למעשר שני הילכך מביא טעמא דספרי דאין רשאי להוציא רק לדבר שיש בו לאכילה, אבל בסיפא איירי לענין הקרבה להביא קינין על המזבח מדלא כתב אין לוקחין כמו ברישא כי אם אין מביאין והבאה זו הקרבה, וכיון דמיירי לענין הקרבה דזהו דין בקרבן, משוה"כ כתב טעמא דאינו בא אלא מן החולין כדכ' הרמב"ם גבי נסכים. וכן הדעת נוטה דמשמעותא דאין מביאין קיני זבים הוה אין מקריבין, דאי לא"ה איך שייך איסור לקיחה בהני תורים ובני יונה הא לא כתוב וחתום על הקינין שהן דוקא לקרבן זבים וזבות, והא דבשעה שקונה חושב להקריבם הרי בידו אף לאכלם דהא בני אכילה נינהו טרם שמקדישם, דהתינח אם מוציא מעות מע"ש לקרקעות ועבדים דאיתמעטו מקרא בה שייך לומר איסור בלקיחה, דבשעה שקונה הוא לדבר שאינו רשאי, משא"כ בלקיחה לקרבנות הרי הוא קונה בהמה או תורים ובני יונה דאיתנייהו אכילה אם אינו מקדישן לקרבן, א"כ אין שייך לישנא אין לוקחין לקינין זבים דהא רשאי ליקח, אלא אח"כ אם בא להקריבן אז אינו רשאי כיון דאין לגמרי שלו דיש בהן צד גבוה, וכיון דהאיסור הוא בהקרבה משוה"כ תפס הר"ש שפיר טעמא כמו הרמב"ם דאין קרבן בא אלא מן החולין דדין זה שייך לקרבן. ועפי"ד יש ליישב קושית התוס' חגיגה ח' ע"א ד"ה אמאי, בהא דאיתא שם וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין וב"ה אומרים מן המעשר, ופריך הגמרא על בית הלל אמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ופירשו התוס' הא הוה מצי להקשות עולה היא ואינה נאכלת דאין נותנין דמי מעשר רק בדבר הנאכל, דהכי מצינו בספרי וכו' ת"ל ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאינן נאכלות עכ"ל, אולם לדידי ניחא דהא דינא דאין מוציאין דמי המעשר אלא בדבר הנאכל זהו דין באנפי נפשיה