שלמי ירוחם נח

איסור תורה במליחת בשר דהא קיימ"ל אין עיבוד באוכלין ומולח אינו אלא משום מעבד, ותירץ בזה כיון דהמליחה תיקון קרבן הוא כמעבד דמי עיי"ש, לפי"ז הרי ניחא דהני מילי דשייך לומר דהמליחה היא תיקון קרבן אם אמרינן אם לא מלח פסול, דאי לא"ה דהמליחה אינה אלא למצוה ואם לא מלח כשר הרי אינו עושה שום תיקון בקרבן גופיה כי בלא"ה כשר, אלא מתקן את עצמו בקיום המצוה אבל אינו שייך לקרבן, וכיון דהברייתא מצריך קרא למליחת הקרבן בשבת אעפ"י דאיכא מלאכה דעיבוד משום תיקון בקרבן, בעל כרחך צריך לומר דס"ל להברייתא דאם לא מלח פסול, אבל הרמב"ם דס"ל שם בהלכה י"ב דאם לא מלח הקרבן כשר והורצה, הרי ליכא שום תיקון בהקרבן משום זה אין צריך להשמיענו דינא דתמלח אפילו בשבת דהא אין עיבוד באוכלין, אולם אי אפשר לתרץ את הרמב"ם בהכי, דאיך נפרנס האי דינא גבי מליחת קומץ המנחה, דהתם גם הרמב"ם ס"ל בהדיא באותה הלכה י"ב שהמלח מעכב בקמיצה דהוה תיקון בהמנחה גופה, א"כ הו"ל להשמיענו מיהא במנחה תמלח את הקומץ אפילו בשבת, אם לא שנאמר דלא ס"ל לגמרי תירוצא של המל"מ דמשום תיקון קרבן הוה מעבד הילכך לא משמיענו האי דינא משום דאין עיבוד באוכלין עוד תירוץ מפרש שם המל"מ כיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלים דמי כיון שאינו נאכל, בזה אפשר לומר ג"כ שהרמב"ם לא סבירא ליה הכי, כי אם כהר"ן והמאירי שמביא השעה"מ בהלכות יו"ט פרק ג' הלכה ד' דס"ל דאפילו בבשר נבלה וכיוצא בהן אין עיבוד באוכלין, כיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא איסורא הוא דרביע עלייהו מיקרי ג"כ אוכלין ואין עיבוד באוכלין, משוה"כ לא משמיענו האי דינא דתמלח אפילו בשבת, אמנם איכא אחרונים דמתרצים ג"כ את הרמב"ם באופן זה אבל לא מטעמא דידי. עוד תירוץ מביא המל"מ בשם הר"ר יעקב אלפאנדרי דאיצטריך קרא לההיא ששנינו בת"כ ונתח אותה, יכול אף הפסולה טעונה הפשט ונתוח, תלמוד לומר אותה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע"ג המזבח קריבה כמו שהיא עם עורה ופירושה דכל שנפסלה בקודש אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט. וזו ודאי דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח, וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור, אך העיר בזה המל"מ וז"ל מנא ליה שדין זה דקיימ"ל כל הפסולין אם עלו לא ירדו שהוא אף בשבת, אימא דלא ניתנה שבת לדחות כי אם בכשרים, ומסיק שם דדעת הרמב"ם הוא דאינו מקטיר פסולים בשבת משום דאם איתא דמקטיר כל כהאי מילתא הו"ל להשמיענו ע"כ, אמנם יש לחקור מאי טעמא דהרמב"ם בהני פסולים דאם עלו לא ירדו דלא דחי שבת, אי אפשר לומר משום דס"ל דהני לאו בני הקטרה נינהו כי אם שריפת פסוהמ"ק בעלמא דאילו כל פסולי המקדשין מצותן לשרוף בעזרה והני כיון דכבר עלו על המזבח מצות שרפה שלהן על המזבח, וכיון דרק מצות שריפת קדשים גרידא עלייהו אינו דוחה שבת דאסור לשרוף פסולי קדשים בשבת, זה אינו, דהא כל הראשונים מפרשים האי דינא דאם עלו לא ירדו דאינו רשאי להוריד דקלטה מזבח והקדישן, ואי משום מצות שריפת פסוהמ"ק מאי איכפת לן אם יורידם וישרפם בעזרה דבהכי ג"כ מקיים מצות שריפה, אלמא מזה בהא דעלו על המזבח נתקדשו להיות חל עליהם קדושת הקטרת קרבן, גם בכמה סוגיות בגמרא זבחים כגון שם פ"ז ע"ב ועוד דוכתי משמע בהדיא דקדושת הקטרה עליהן. לכן נראה לי לחדש דהאי דינא אם דחי שבת תליא בהכי, אם הא דמותר להקטיר חלבים ואברים של קרבן תמיד בשבת, אם מטעם הואיל והותרה לגבי שחיטה הותרה ג"כ לגבי הקטרת אימורין כמו דאיתא במס' מנחות דף ע"ב, או מטעם חביבה מצוה בשעתה דאיתא ג"כ שם בגמרא, דהר"ר יעקב אלפנדרי סובר טעמא הואיל ואישתרי לגבי שחיטה האי קרבן אישתרי ג"כ הקטרת אימורין הילכך מאי איכפת לן שנפסלו האברים והאימורין אחרי דלגבי קרבן זה הותרה מלאכת השבת, דהא הותרה ע"י שחיטה דמעיקרא דהוה קודם שנפסלו, אבל הרמב"ם שסובר בהדיא בפרק ד' מה' מעה"ק הלכה ג' טעמא בהא הוה משום חביבה מצוה בשעתה, דלדידיה הא דשרי להקטיר בשבת לאו משום היתר שחיטה דמעיקרא אלא משום מצוה בשעתה, א"כ הני מילי בכשרים אבל בפסולים אמנם אם עלו לא ירדו מיהא המצוה בשעתה ליכא הילכך לדידיה ודאי לא דחי, ואם המל"מ מביא ראיה רק מזה שלא השמיענו האי דינא, הרי לפי"ד ראיה נכונה היא כיון דס"ל טעמא דחביבה מצוה בשעתה בעל כרחך דס"ל דפסולים שעלו לא ירדו לא דחי שבת, וכיון שכן הרי גם תירוץ של הר"ר יעקב אלפנדרי אליביה ליתא, א"כ שוב לא צריך להשמיענו דינא דתמלח בשבת דליכא איסורא דמעבד ודוק.