שלמי ירוחם נז

דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינן ביה, אלא משו"ה פסול דקיימא לשריפה וכתותי מיכתת שיעורייהו. לכן נראה לי לתרץ את סתירת הרשב"א בהכי, דהני מילי דאיסורי הנאה מיקרי שלכם אם הדבר היה שלו מקודם רק שנאסרה אח"כ, או ערלה משדהו דהוה שלו אלא שהתורה אסרה, א"כ הא לאחרים אין שום רשות וזכות דשלו הוא אלא אריה דרביע עליה, אבל לולבו של חבירו של מודר הנאה דלא הוה שלו אלא דרוצה עכשיו לקנות אז באיסורי הנאה לא שייך קנין ואינו קונה הילכך לא מיקרי לכם, והוה עיקר החסרון בזכיה בקנין דלאו ממון הוא ואי אפשר לו להיות בעלים ע"י קניה זו. לפי"ז הא דאמר לן הרמב"ם אין מביאין מנחות מן הערלה אי אפשר לומר טעמא משום דהוה אינו שלו היכא דהוה משדהו לא ע"י קנין שקנה מחברו, ובל"א אף אם קנה ערלה מחברו הוה שלו לפי"מ דמצינו ברמב"ם פ"ג מה' חמץ ומצה קנה חמץ בפסח לוקה אלמא דס"ל דקנין מהני באיסורי הנאה ומיקרי בעלים, נמצא דברי הפני אריה מופרכים. ויש להקשות מהא דכתב הרשב"א בסימן תשס"ז ומביאו הרמ"א בה' לולב סימן תרמ"ט סעיף ב' דאף המודר הנאה מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום הראשון דלא הוה שלכם עי"ש. והא בזה ליכא חסרון בקנין דשלו הוה מקודם אלא דנאסר אח"כ ע"י נדרו אפי"ה בא האיסור ומוציא מרשותו ומזכותו והוה אינו שלו, א"כ גבי ערלה שלו נמי יבא האיסור להוציא מזכותו ומרשותו ואמאי אמר הרשב"א דלכם קרינן ביה, שוב סתירה מהרשב"א בחדושיו על רשב"א זה. אך יש לתרץ דבמה דברים אמורים אם הדבר שלו הוא והתורה אסרתו משום ערלה, אמר לן הרשב"א דהתורה לא באה להוציא מרשותו וזכותו אלא עשה להיות אריה רביע עליה איסור בעלמא ושפיר מקרי שלו, אבל היכא דהוא עצמו אסר על עצמו בהנאה הרי הפקיר ממש כי ע"י נדרו הוציא מרשותו וסילק את זכותו, כי בודאי הרשות בידו להפקיר את שלו ולהסתלק מבעלותו דהא משו"ה אסר, כי חילוק גדול הוא אם מן איסור התורה בין שאסר הוא על עצמו, הילכך פסק שפיר הרשב"א דגבי ערלה הוה עדיין שלו אף לאחר איסורו, וכדמצינו בהר"ן נדרים דף פ"ה ע"א שהאוסר פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול בע"כ ואינו יכול לעכב. עליהם כדברי עי"ש. ואין להביא ראיה דאיכא דין קנין באיסורי הנאה, מהא דאיתא במס' ב"ק ס"ו ע"ב איתיביה רב יוסף לרבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש, ואי ס"ד יאוש קנה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעליא בעי שלומי ליה, א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, אלמא מהאי גמרא דיש ביד כחו של אדם לקנות אף איסורי הנאה, אך יש לתרץ דלא דמי לכל קנינים דעלמא דמעיקרא לא היה לו שום שייכות להאיסורי הנאה אלא דבא עכשיו לקנות אפשר לומר כדברי הרשב"א שבארתי לעיל דס"ל דאין קנין באיסורי הנאה, אבל בנדון זה הרי הגזלן כבר עשה קנין וקנה לענין אונסין, וכיון דכבר קנה לענין פרט אחד אז ע"י יאוש ורוצה לקנותו קנה ג"כ לענין הפרט דלא יכול לומר הרי שלך לפניך, דלא הוה קנין מחדש אלא כמו דנגמר הקנין דמעיקרא גם לשאר הפרטים ונסמך לקנין גזילה דמעיקרא ויש לתמוה אהא דכתב הגמרא ולהכי לא קנה משום דאינו רוצה לקנות האיך נפרנס הא דמצינו לקמן במס' ב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה, או דילמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא קא כפר ליה ממונא, מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת וכו' עי"ש, ואמאי חקר הגמ' למצוא ראיה איך ס"ל לרבה בהאי דינא, הא כיון דנשבע הרי הוא רוצה לקנות דאינו רוצה להשיב החמץ, והיכא דרוצה לקנות שמעינן מהגמ' ס"ו דאם רוצה לקנות אינו יכול לומר הרי שלך לפניך וצע"ג. סימן כא. פרק ה' מה' איסורי המזבח ה' י"א. מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ע"כ. והנה המל"מ כתב וז"ל תניא בפרק הקומץ דף כ"א גבי מליחת הקרבן תקריב אפילו בשבת ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דמביא המל"מ גופיה בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה שם על הברייתא דפרק הקומץ דדריש תקריב מלח אפילו בשבת, דלמאי איצטריך קרא והלא ליכא