שלמי ירוחם נו

אמנם איכא למימר דהוכחת המל"מ דבקרבנות אמרינן מלל"נ מסוף דברי התוס' שם דמסיק שם וז"ל וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא, משמע דאי לאו לשריפה קיימא אין שום ספק דכשר, ממילא מוכח דס"ל להתוס' דאף בשאר קרבנות ג"כ אמרינן מלל"נ אבל גם זו אין ראיה דהתוס' אפשר מיירי אם נדב בהמה והקדישה דלא שייך לומר הנאה מזה שפטר את חובו דאם הקרבן פסול הרי אין עליו להביא אחרת דלכתחילה הקדיש מאיסורי הנאה א"כ אין לו שום הנאה מהבאתו רק המצוה גרידא הילכך שייך בזה ג"כ לומר מלל"נ, אבל בקרבנות חובה ס"ל להתוס' שפיר דאסור להביא משום הנאה דפריעת חוב. אמנם יש לקיים דברי המל"מ להוכיח מצפורי מצורע דאמרינן בהו מלל"נ לכל הקרבנות שבעולם, דלא ניחא ליה לחלק ולמימר דדוקא צפורי מצורע דאינן אלא מצוה גרידא, משום דאף צפורי מצורע אית בהו חובה אעפ"י דאינן אלא להתטהר ולהכנס למחנה, כמו כן כל קרבנות של מחוסרי כפרה אף דבאים רק להכשיר לאכילת קדשים דינא דחובה איכא בהו, דאין ביד המצורע לומר איני מביא את הצפרים ואיני רוצה להתטהר, או איני מביא קרבנות ואיני רוצה בהכשר אכילת קדשים, דאי אמר הכי ודאי דממשכנים אותו, דהא דאין ממשכנים גבי עולת מצורע היינו משום דמעכבתו מלאכול קדשים ולא אתי לשהויי, דעיכובא דקדשים גופיה זהו המשכון, ופירושו דאין ממשכנים כלומר דאין צריך למשכוניה דבלא"ה מייתי כדמוכח במס' ערכין ראי' במתניתין ובגמרא שם, אלמא דבמחוסרי כפרה ובצפורי מצורע מלבד המצוה גם חובה דאיכא בהו, ואם אמרינן התם מלל"נ מוכח שפיר לכל הקרבנות שבעולם, והא דמשני הגמ' נדרים ל"ה ע"ב שאני מחוסרי כפרה דלא צריכי דעת בעלים ומחלק מכל הקרבנות, לאו משום דלא הוה אלא מצוה גרידא, אלא משום דאין באין על חטא כדפירש שם הר"ן ד"ה חוץ עיי"ש. והמנה"ח מצוה קע"ו מבאר הגמ' של מחוסרי כפרה שאני, כיון דאין באים אלא להתיר בקדשים, איכא בהו גזיה"כ דלא בעינן דעת בעלים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן עיי"ש, ונ"ל לחקור בצפורי מצורע אם בעינן דעת בעלים, דלהר"ן ודאי דלא בעי דהא הן ג"כ לאו על חטא באין, אבל למנה"ח אפשר דבעי דעת בעלים דהא עלייהו לא אזלא גזיה"כ של זאת תורת הזב, דגבי זב הקרבן בא להתיר אכילת קדשים, אבל צפורי מצורע אינן אלא להכניסו למחנה, או דילמא כיון דבלא דידהו הרי א"א לבא לידי הקרבנות של אכילת קדשים א"כ גם הן באותו גדר שמקרבין לאכילת קדשים. אך עדיין יש לחלק דאמנם קרבני מחוסרי כפרה ג"כ איכא בהו חובה מלבד המצוה כמו בכל הקרבנות, אבל שאני, דבכל הקרבנות המצוה באה מתוך החיוב כגון חטאת שחטא והתחייב קרבן, או נדר שלמים התחייב לצאת ידי נדרו, ואח"כ כשמקריב מקיים המצוה, הילכך לא שייך בהו מלל"נ, משא"כ בזב ומצורע דמצוה עליהם להביא קרבן דהחיוב בא מתוך המצוה שהיא העיקר שייך שפיר מלל"נ ולא דמי להדרי כדנתברר דשאני אם המצוה באה מתוך החיוב, או החיוב בא מתוך המצוה ודו"ק והנה בקונטרס אהרן על השאגת אריה סימן צ"ו מביא מהגאון בעל תשובות פני אריה שכתב על הרמב"ם הא דאמר ואין צריך לומר ערלה וכלאי הכרם שפשוט לו יותר לאיסור, אינו כמו שהבין המל"מ דמה שנהנה מהבאתה חשוב הנאה דהא מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא הטעם הוא דבעינן שיהא הקרבן שלו וכדממעטינן בב"ק ס"ו ע"ב קרבנו ולא הגזול ואיסורי הנאה לאו שלו הן, ומוכיח מהרשב"א בתשובה תשמ"ו דאין אדם יוצא בלולבו של מודר הנאה ביו"ט ראשון דבעינן לכם, והאי כיון שאסור בהנאה לאו שלכם הוא וכו' עי"ש, ולדידי נראה דלא דמי ללולב דדוקא גבי לולב בעינן שלו ממש דילפינן מקרא ולקחתם לכם ואיסורי הנאה לא מיקרי לכם אבל גבי קרבנות דילפינן מקרבנו ולא הגזול ממעטינן רק גזול, אבל איסורי הנאה אף דלאו שלו הוא אבל מידי גזול יצא דסוכ"ס אין הקרבן שייך לשום איש זולתו ולא בעינן לכם ממש. ואף אם נימא דקרבנות ולולב חד דינא הוא דבעינן לכם, אין שום הוכחה מתשובות הרשב"א שהביא דמנחות של ערלה וכלאי הכרם משדה שלו לא מיקרי לכם, ולא דמי ללולבו של מודר הנאה כדאבאר, דלכאורה קשה מרשב"א בתשובותיו דס"ל דאינו יוצא בלולבו של מודר הנאה משום דבעינן לכם ואיסורי הנאה לאו שלו הוא, והנה הרשב"א בחדושיו פרק לולב הגזול דף כ"ט ע"ב כתב וז"ל ולי נראה דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שם רשות ושום זכות אעפ"י שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינן ביה וההיא דשל ערלה אין פסולו משום לכם וכו' עכ"ל, גם בהאי פירקא דף ל"ה גבי אתרוג של ערלה וז"ל דודאי כל מידי דהוה דידיה וברשותו