שלמי ירוחם נה

סימן כ הרמב"ם פרק ה' מה' איסורי המזבח הלכה ט' כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו ע"כ. ופירש בזה המל"מ שם וז"ל מה שכתב רבינו ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם לפי שאסורות בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוה מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצוה לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. ולכאורה קשה מאי דאיכפת ליה להמל"מ האי לישנא דמסיק הרמב"ם ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם, הרי מצינו מקור דכל הני דיני דגמרא מפורשת במס' זבחים דף פ"ח ע"א דגם התם מסיק הגמרא בהאי לישנא:

אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע, ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם וכו' עי"ש. אלא דבגמרא ניחא ליה להמל"מ לפי דמפרש שם רש"י טעמא משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל, מן המדומע דתרומה אעפ"י שמותר לכהנים, ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם שאסור אף לכהנים, ואף לפי התוס' דתמה שם על רש"י כיון דשרי לכהנים הרי מיקרי משקה ישראל, הילכך פירשו מן המדומע מעורב בערלה וכלאי הכרם, וכש"כ ערלה, וכלאי הכרם גופי' בלא תערובות ג"כ ניחא שפיר האי ואצ"ל ערלה וכלאי הכרם גם בלא"ה ניחא לפי מאי דמפרשי משום ממשקה ישראל, דהא ערלה וכלאי הכרם לא היה להם שעת הכושר לכן כש"כ דאסירי כמו שפירש הגמ' מנחות דף ו' ע"א האי ואצ"ל עי"ש, רק עיקר קושיתו של המל"מ הוה דוקא להרמב"ם דמפרש טעמא משום מצוה הבאה בעבירה א"כ מאי בין הני לערלה וכלאי הכרם, לכן פירש דמשום הכי פשיטא ליה משום דערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה, והא דמסיק אך התוס' ס"ל דקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לל"נ כוונתו להתוס' בחולין דף ק"מ ע"א ד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת עי"ש. אך יש לתמוה איך אפשר לומר דבקרבנות לא שייך הנאה, הא כל אדם שאמר להביא או שמחויב חטאת, הרי מלבד המצוה שאין בה הנאה, הא איכא הנאה דפריעת חוב, כמו שמצינו במס' ערכין דף כ"א ע"א חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם, ואף חייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנים אותם היינו משום דחמירא להו ולא אתו לשהויי א"כ אין לך הנאה גדולה מזה דפורע את חובו באיסורי הנאה, והוה כדאיתא במס' ר"ה דף כ"ח ע"א המודר הנאה מן המעיין אינו טובל בימות הגשמים משום דמלבד הנאת המצוה הא איכא הנאת הגוף, וה"נ מלבד המצוה איכא הנאת פריעת חובו מאיסורי הנאה, ולא דמי להא דאיתא במס' נדרים דף ל"ג ע"א המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו משום דבאברוחי ארי בעלמא הוא, דהתם המדיר פורע את החוב לאיש אחר בשביל המודר דאיכא בהו טעמא דמפייסנא ליה ומחיל, אבל המדיר למודר גופיה אם רשאי למחול איכא חקירה רבתא במל"מ פרק ה' מה' מלוה ולוה ה' י"ד ד"ה כתב, ומסיק דאינו רשאי דמ"מ מהנהו, דלא דמי לפורע חובו לאיש אחר בשביל המודר דאינו אלא גרמא בעלמא אבל הכא הרי מוחלו את חובו בלא שום אמצעי ודאי דאסירא עי"ש. א"כ בנידון דידן להביא קרבנותיו מאיסורי הנאה דהא ליכא ביה גרמא כי אם בידים ממש, גם בלא"ה הרי בהקדש לא שייך מפייסנא ליה, לפי"ז אם הנאה דמצוה לל"נ סוכ"ס הרי איכא הנאה דפריעת חוב כדנתבאר. לכן נראה לי לחדש דגם התוס' סבירא להו דאין מביאין קרבנות מאיסורי הנאה, והא דמביא המל"מ את התוס' דחולין המעיין שם בדף ק"מ ע"א ד"ה למעוטי, וז"ל צפרי עיר הנדחת אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה, מצות לל"נ וכו' עי"ש, מהיכא תיתי ליה להמל"מ דהתוס' ס"ל בכל הקרבנות ג"כ מביאין, דילמא דוקא צפרי מצורע דאינם אלא מצוה גרידא, מצוה להביא צפרים כדי להתטהר כדכ' הרמב"ם פרק י"א מה' טומאת צרעת ה' י"א טהרת מצורע מצות עשה עי"ש, וכדמפרש שם הגמ' אינם אלא מכשיר, א"כ לא איירי התוס' רק בקרבן מצורע דליכא רק מצוה אבל כל קרבנות שבחובה דמלבד המצוה איכא בהו הנאה דפריעת חוב, גם התוס' יסברו דאין רשאי להביא מאיסורי הנאה, והרמב"ם הא מביא סתם אין מביאין מנחות גם במנחת חובה, ודאי שייך איסור הנאה אף לפי התוס' דלא כהמל"מ.