שלמי ירוחם נ

עוד מביא שם המנה"ח וז"ל והנה אם המיר בהמת הקדש בבהמת חולין בע"מ אף דלוקין על התמורה ונתפס בקדושה מ"מ אין לוקין ג"כ מחמת הלאו דמקדיש בעל מום, וזה מבואר בתמורה דף ז' ע"א שמא לא שנינו אלא בתמורה כו' עי"ש ברש"י אמר ליה ד"י נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה ועי"ש ברש"י שדקדקו ולא מצאו יותר, אכן הרמב"ם בה' תמורה שכתב דתמורה חל על בעל מום לא כתב דלוקה תרתי משום מקדיש בעל מום ג"כ, ולכאורה טעמא בעי למה יגרע ממקדיש וכו' עכ"ל אמנם ראיה דיליה ממס' תמורה לא מוכרחת היא, אדרבה משמעותא מהתם איפכא, דהא קאמר ליה אם איתא דכל מקדיש בע"מ אינו אלא ע"י תמורה א"כ לא משכחת לה האי מנינא חמשה דהא איכא ששה משום תמורה ומשום מקדיש בע"מ, א"כ ס"ל דמימר תם בבע"מ איכא תרתי חיובא, ואף דיוקא דיליה מרש"י יש לפקפק למעיין שם, אך מהרמב"ם הרי מוכח דסובר דבהאי גוונא אינו חייב אלא חדא רק משום תמורה מדלא הזכיר שחייב תרתי לכן נראה לבאר טעמיה, לא מיבעיא להמגיד משנה שסובר שהרמב"ם ס"ל הא דמימר לקי הוה משום דע"י דיבורו איתעביד מעשה, ומקדיש בע"מ ג"כ הא דלקי משום האי טעמא גופיה, לפי"ז אם המיר בהמת הקדש בבהמת בע"מ אי אפשר לחייבו תרתי, דממנ"פ נשאר חד דיבור בלא מעשה, דאיך נאמר חייב מלקות משום מימר דע"י דיבורו נעשה הבע"מ קודש ושוב לחייבו משום מקדיש בעל מום דע"י דבורו, נעשה קודש, דהא כבר נעשה קודש ע"י מימר ואי אפשר להיות קודש פעמיים, ולא נעשה ע"י דיבורו מעשה כי אם פעם אחת ע"י דבורא של אחד מהן או משום מקדיש בעל מום, כי לאו אחד מהן נשאר בלא מעשה ע"י דיבור גרידא הילכך בולע הטעם שפיר אמאי אינו חייב תרתי ואפילו לפי מאי דבארתי את החינוך דהרמב"ם אמנם סובר דמימר חייב מלקות משום דכך קבלו מפי השמועה אעפ"י שהוא לאו שאין בו מעשה, וגם מקדיש בעל מום כל עיקר חיוביה הוה משום מימר כלומר דנכלל במימר, מ"מ כיון דמחד טעמא הוא ומקור אחד, מסתבר לומר דאם באו יחדיו כלומר מימר בבע"מ דאינו חייב אלא אחת, דהני מילי היכא דכאו"א מהן לחודיה קאי או מימר תם בתם או מקדיש בע"מ בלא מימר, אבל היכא דמקדיש בע"מ ע"י תמורה ודאי מסתבר דאינו חייב אלא אחת כדבארתי עוד חקר שם המנה"ח אם הקדיש בע"מ למזבח ואחר זמן קודם שנלקה נשאל על ההקדש, וז"ל נ"ל דלוקין, ניהי דההקדש יוצא לחולין דלא עדיף מתם דמהני שאלה, מ"מ על הלאו עבר כי לא מצינו בשום מקום אם בשעת הדיבור היא עבירה דתיהני שאלה כמו שבועת שוא או שקר כגון אכלתי ולא אכל או להיפך בודאי לוקין א"כ ה"נ לוקין, ואם כי יש לחלק כי כאן כיון דההקדש נפקע למפרע לא יהיה עובר כלל, מ"מ אין זה סברא כלל דהדיבור דאסרה התורה ועל הדיבור הזה חייב מלקות תיהני בה שאלה, דלא מצינו רק דאם הדיבור לא היה העבירה, אבל אם עצם הדיבור הוא העבירה ודאי דלא מהני שאלה, ומ"מ לא מצינו גילוי לזה בפירוש וכו' עכ"ל ולי נראה מסתבר דאינו לוקה לא מיבעיא למאן שסובר מקדיש בע"מ דלוקה הוא משום דע"י דיבורו איתעבד מעשה, הרי בנ"ד כיון דנשאל על הקדשו ויצא שוב לחולין, הרי לא איתעבד שום מעשה ע"י דיבורו דהא ההקדש נפקע ונשאר רק דיבור גרידא והוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין, ואפילו לפי מאי דבארתי את החינוך דהרמב"ם סובר דמקדיש בע"מ הוה לאו שאין בו מעשה והא דלקי משום דנכלל במימר, הא במימר גופיה אילו הוה דינא דמהני שאלה לא לקי, אלא התם היינו טעמא דאין נשאלין על התמורה כדאיתא ברמב"ם פ"ד מה' נדרים הלכה ז' אין נשאלין על התמורה ופירש בזה הכסף משנה דנלמד ממה ששנינו במס' תמורה י"ז עשה בה שוגג כמזיד עי"ש, אבל מקדיש בע"מ כיון דלא עשה בו שוגג כמזיד מהני שאלה, א"כ כל עיקרא דשאלה הוה שעושה את דיבורו כשוגג, לפי"ז כמו דנתבטל הקדשו כמו כן נעקר דיבורו, ואמאי ילקה הא ההקדש נפקע למפרע והדיבור הוה כמו שוגג דנעקר ג"כ למפרע כטעות הילכך מסתבר דלא לקי ואכתי יש לבאר איזה רבותא משמיענו הרמב"ם במאי דכתב אעפ"י דלוקה נתקדשה, דמשמע דמשום דלקי לא היתה צריכה להיות קודש, הניחא הא דאיתא בתמורה דף ה' ע"ב המקדיש בע"מ לגבי מזבח אעפ"י שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, אשמועינן שפיר חידושא אי לאביי דאי עביד מהני, וגם לרבא מלמדנו אעפ"י דבעלמא כל מאי דאמר רחמנא לא תיעבד אי עביד לא מהני, אבל בנדון זה מהני דאמר קרא לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי, א"כ סגי לן בהאי רבותא גרידא דאיכא לא תעשה,