שלמי ירוחם מט

ס"ל דכל שבא ע"י עקימת שפתיו לא הוה מעשה הילכך מסיק דבאמת סובר דלא כהאי תנא אלא כר' יוחנן דאמר להוציא מהני תלתא מימר, דחיובא דמימר הוה משום דבדיבורו קא עביד מעשה, דמשום האי טעמא גופיה חייב חסמה בקול דהא איתעביד מעשה ע"י דיבורו, לפי"ז לא צריכא ליה להרמב"ם למיתני מימר בהני תלתא אלא דנקט סגנונו דהתנא אעפ"י דלא בחדא מחתא נינהו. והלחם משנה בפרק י"ח מה' סנהדרין מפרש איפכא, דתמה על המגיד משנה איך אפשר לומר הכי, הא הרמב"ם בעצמו כתב בפ' א' מהלכות תמורה כל המימר לוקה וכו' ואעפ"י שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, הרי בהדיא דס"ל דלא כר' יוחנן כי אם עקימת שפתיו לא הוה מעשה אעפ"י דאיתעבד ע"י דיבורו מעשה, והא דקשיא ליה מההיא דחסמה בקול אמאי לוקה, מתרץ שאני מימר מחסימה ועדים זוממין דבחסימה נמשך המעשה האיסור מקולו דחסימה גופה היא הוא האיסור, ובעדים זוממין ע"י הגדתם נמשך האיסור היא ההריגה, אבל במימר המעשה הנמשך מדיבורו אינו איסור דמאי איכפת לן אם עושה מחולין קדשים, ואין האיסור אלא באמירתו גרידא, דאמירתו שאומר זו תמורת זו דיבור זה גופיה הוה האיסור משום לאו דלא ימיר, משוה"כ ס"ל דמימר הוא לאו שאין בו מעשה, כיון דליכא שום איסור בהמעשה כי אם בהאמירה גרידא. והשתא לא מיבעיא להמגיד משנה שהרמב"ם סובר טעמא דמימר לוקה משום דבדיבורו איתעבד מעשה, הרי כמו כן מקדיש בע"מ דלוקה הוה ג"כ משום האי טעמא דע"י דיבורו נעשה מחולין קדשים, א"כ כיון דכל עיקרא דדינא דלוקה משום דנתקדשה, אמאי כתב אעפ"י דלוקה נתקדשה אדרבה משום דנתקדשה לוקה, אלא אפילו להלחם משנה שפירש את הרמב"ם בטעמא דמימר לוקה היינו משום דמפי השמועה למדו הני תלתא ומימר אחד מהן, הא אכתי יש להקשות א"כ כל דינא דמקדיש בע"מ דלוקה מנא ליה להרמב"ם כיון דמפי השמועה לא למדו אלא מימר, ואי משום דע"י דיבורו איתעבד מעשה הא לא ס"ל, אכן יש לתרץ דהא גם הלחם משנה סובר היכא דהמעשה שנמשך ע"י דיבורו הוה גוף האיסור כגון חסימה וכיוצא בהן דלקי, רק מימר אי לאו מפי השמועה לא היה לוקה משום דלא נמשך שום מעשה של גוף האיסור מדיבורו, דלעשות מחולין קדשים ליכא שום איסור, לפי"ז הני מילי מימר דרק האמירה גרידא הוה האיסור, אבל מקדיש בע"מ למזבח הרי עצם ההקדש שנמשך מדיבורו הוה איסור דמשוי חולין בע"מ לקדשים דאיכא ביזוי קודש כדאיתא בש"ס תמורה ודמי ממש לחסימה ולא למימר, זאת אומרת דגם להלחם משנה הוה טעמא דמקדיש בעל מום לוקה משום דע"י אמירתו נעשה בע"מ חולין להקדש, א"כ אף לדידיה קמה וגם נצבה קושיתי אהא דכתב הרמב"ם אעפ"י דלוקה נתקדשה אדרבה משום דנתקדשה לקי. אולם מצאתי בס' החינוך סימן רפ"ה וז"ל ומן הנראה שאין במקדיש בעל מום מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב המקדיש בעל מום לוקה, ואולי יעשה כמימר שיש בו מלקות ואעפ"י שאין בו מעשה שזה וזה הקדש הוא וכו' עי"ש, אלמא דהחינוך תפס כהלחם משנה דמימר הוה לאו שאין בו מעשה ולקי מפי השמועה דהני תלת, והא דמקדיש בע"מ לקי הוה ג"כ נכלל מהני תלת כלומר דנכלל במימר דתרווייהו הן מחולין לקודש, לפי"ז הרי ניחא שפיר דברי הרמב"ם דלאו משום דנתקדשה לוקה אלא פשוט משום מימר, דכמו דמימר לקי אעפ"י שאין בו מעשה כמו כן מקדיש בעל מום ולאו משום דע"י דיבורו מתעביד בו מעשה, וגם הלחם משנה אפשר דס"ל הכי, אך להמגיד משנה שסובר דמימר גופיה הא דלקי משום דע"י דיבורו איתעבד מעשה, א"כ מקדיש בעל מום ג"כ הכי משום דאיתעביד מחולין לקדשים, הרי קושיתו במקומה עומדת אדרבה משום דנתקדשה לקי וצ"ע. והנה המנה"ח שם רפ"ה אות ג' מפרש כוונה אחרת בדברי החינוך בהא דכתב דמקדיש בעל מום הוה כמימר, כלומר מימר שע"י דיבורו נעשה מעשה ולוקה כמו כן מקדיש בע"מ כיון דע"י דיבורו נעשה מעשה ההקדש לפיכך לוקה, משו"ה הקשה מהא דהרמב"ם עצמו לא הזכיר בהלכות תמורה ובה' סנהדרין טעמא דבדיבורא איתעבד מעשה עי"ש, אבל תמה אני הרי בעל כרחך לומר כוונת החינוך כמו שבארתי, כלומר דכמו דמימר נכלל בהני תלתא דפי השמועה דלוקה אעפ"י שאין בו מעשה כמו כן מקדיש בע"מ נכלל במימר דתרווייהו מחול לקודש נינהו, דחד הגיון הוא שמשוי בדיבורו מחול לקודש, אבל בכל לאוין בעלמא ע"י דיבור הוה חשיבא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין, כיון דלא נזכרו יותר מתלתא דלוקין מפי השמועה ומימר בינייהו ומקדיש בע"מ הוה מימר דכמו חדא נינהו כדבארתי, ומשוה"כ שפיר ניחא דלא הזכיר הרמב"ם טעמא גבי מימר משום דבדיבורא איתעבד מעשה משום דלא ס"ל הכי, כי אם משום דכך למדו מפי השמועה דמימר לוקה ומקדיש בע"מ היינו מימר.