שלמי ירוחם מח

תדע דאי לא תימא הכי יקשה איך משנים דעתו של בעל המקדיש הא הוא לא הקדיש רק לבדה"ב ולא למזבח, התינח להפוסקים דס"ל הא דאינו יוצא מידי מזבח הוה תקנת חכמים, יש כח ביד חכמים לשנות קדושתו כמו שיש בידם להפקיר משום הפקר ב"ד הפקר, אבל להרמב"ם ודכוותיה דס"ל דאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוה דין מן התורה, איך משנים את הקדושה נגד דעת בעל הבהמה שהוא הקדיש רק לבדה"ב ולא למזבח, בעל כרחך צריך לומר דזהו דין באנפי נפשיה דכיון דתמימין הן הוה דין על ההקדש ועל הפודה שאין רשאים להוציא מידי מזבח דברים הראויים למזבח, וכל השינוי לא נעשה בדעת בעל הבהמה, כי אם הדין הוא על ההקדש ועל הפודה, הילכך קודם הפדיון הוה הקדושה קדושת בדה"ב כמו שהקדיש כלומר קדושת דמים ולא קדושת בדה"ב, משום זה גם תמימין מיקרי אינם ראויים למזבח ולא מיקרי קדשי מזבח קודם פדיונם וכעין זה הא דאיתא במס' שבועות י"א הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מערכין הלכה י"ד עי"ש, ופירש"י שם דאינו נמכר מאחר שהקדישו והוא עצמו ראוי להקרבה אינו מידי מזבח, והתם ג"כ איך משנים את דעת המקדיש דלא הקדיש אלא לדמיו ומהיכא תיתי לן קדושת הגוף, ברם לפי"ד ניחא אמנם הוא קדוש לדמיו, אבל בשביל דמים הללו במקום להוציא לתיקון בדה"ב אמרינן כיון דהוא עצמו ראוי להקרבה, הדין הוא על ההקדש להקריבו ואין בזה שום שינוי מדעת המקדיש, אחרי שהוא דינא באנפי נפשיה על ההקדש. המורם מדברי המחלוקת בין לישנא קמא ללישנא בתרא דרש"י בהכי, דלישנא קמא סובר דתמימין קדשי בדה"ב מיקרי קדשי מזבח כיון דאינו יוצא מידי מזבח, ולא נתמעטו רק קדשי בדה"ב בעלי מומין, אבל לישנא בתרא סובר דלא מיקרי קדשי מזבח כי אף תמימין מיקרי קדשי בדה"ב אעפ"י דאינו יוצא מידי מזבח משום דזהו דין באנפי נפשיה על ההקדש. אבל אם הקדיש קדשי בדה"ב בעל מום לכו"ע ליכא בהו ל"ת משום מקדיש בעל מום, דמלבד דליתא בהו דתמים יקריבנו, הרי איתמעיט מקרא בהדיא קדשי בדק הבית, ודינא דמקדיש בע"מ או שוחט בעל מום דחייב בל"ת לא נאמר אלא בקדשי מזבח בלבד כדפירש המל"מ, משום זה תמה אני על האור שמח שמפרש את דברי הרמב"ם שכתב לשם קרבן, דאיירי אף בהקדיש בע"מ לבדה"ב דלהכי בעינן לשם קרבן דאי לא"ה הוה כמו חולין בעזרה, ולפי"ד אם הקדיש בע"מ לבדה"ב אם אף יקריב בפירוש לשם קרבן לא מהני להתחייב בל"ת דהא קדשי בדה"ב נינהו לכו"ע דאינם ראויים למזבח. ואיתמעטו מקרא דכל דינא דמקריב בעל מום לא איירי אלא בקדשי מזבח ודו"ק. סימן יז. פרק א' מה' איסורי המזבח הלכה י' המקדיש בעלת מום למזבח אעפ"י שלוקה ה"ז נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן ע"כ. והנה לעיל הלכה א' כתב וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו, שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו עי"ש, ופירש שם הלחם משנה אע"ג דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, שאני הקדש דבדיבורא עביד מעשה דעושה מחולין קדשים, והכי אמר ר' יוחנן בפ"ב דמס' תמורה דף ג' ע"ב דאמר להאי תנא דתנו כל לא תעשה שבתורה לא עשה בו מעשה פטור, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה ע"כ, אלמא מזה דכל עיקרא דדינא דמקדיש בע"מ לוקה הוה טעמא, משום דע"י דיבורו איתעביד מעשה מחולין לקודש, א"כ יש לתמוה מאי האי דכתב הרמב"ם אעפ"י דלוקה ה"ז נתקדשה, משמע דאפשר דינא דלוקה אעפ"י דלא נתקדשה, הרי אדרבה דוקא מפני שנתקדשה ואיתעביד קודש ע"י דיבורו משוה"כ הוא דלוקה, דאי לא נתקדשה הוה רק דיבורא גרידא בלא מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקין וצע"ג אמנם בגופא דהאי דינא דמימר לוקה, איך ס"ל הרמב"ם טעמיה, אם כהאי תנא דתנא מימר בין הני תלתא דפי השמועה שלוקין אעפ"י שאין בו מעשה, או כר' יוחנן דאמר להוציא מהן מימר משום דמימר מיקרי לאו שיש בו מעשה דבדיבורא קא עביד מעשה, אשכחן בזה פלוגתא בין המגיד משנה והלחם משנה, דהנה איתא ברמב"ם פרק י"ח מה' סנהדרין הלכה ב' שכתב כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, הרי בהדיא ס"ל כהאי תנא דתנא מימר בין הני תלתא, והקשה ע"ז המגיד משנה מהא דפסק בפרק י"ג מה' שכירות הלכה ב' דחסמה בקול חייב מלקות, ואמאי הא