שלמי ירוחם מז

קדושה בבהמה תמימה הוה קדוש לגופו לא דמי לדיקלא, אבל נ"ד קדשי בדה"ב הרי באותה קדושה גם במינו ליכא, דהא אף בתמימים אם הקדיש לבדה"ב אינם ראויים למזבח ושפיר דמי לדיקלא דלית ביה דינא דשוחט או מקריב בעל מום אמנם רש"י במס' זבחים דף קי"ג ע"ב ד"ה קדשי בדק הבית שאין ראויין לפתח אהל מועד כתב, וז"ל לפי שסתמן בעלי מומין דקיי"ל המתפיס תמימין לבדה"ב עובר בעשה במס' תמורה דף ז', אבל לענין הסוגיא אני למד כאן דאפילו תמים נמי קרי אינו ראוי דלא הועתד לבא אל אהל מועד עכ"ל, א"כ לפי פירוש הראשון של רש"י הרי קדשי בדק הבית תמימים מיקרי ראויים למזבח, לפי"ז בע"כ צריך לומר בשוחט קדשי בדה"ב בע"מ דחייב בל"ת כיון דאיכא בהו דינא דתמים יקריבנו, לפיכך ההכרח לומר שהכס"מ מפרש כפירוש השני של רש"י דאף תמימים מיקרי אין ראויין למזבח, משוה"כ כמו דלית בהו דינא דשחוטי חוץ כמו כן לית בהו דינא דשוחט בע"מ כדפרשתי, והא דמסיק שם המל"מ וז"ל ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בדה"ב משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח עכ"ל, לפי"ד לאו דינא דפסיקא הוא לכו"ע, דהא לפירושא קמא דרש"י דס"ל קדשי בדה"ב תמימים מיקרי ראויים למזבח ודאי דס"ל דאיכא איסור ל"ת בשוחט בע"מ כיון בהו דינא דתמים יקריבנו, והדין דין אמת רק אליבא דפירוש השני של רש"י וכדס"ל ג"כ הכס"מ כדנתבאר. ואין לומר אפילו לפירוש קמא דרש"י ליכא ל"ת בשוחט קדשי בדה"ב בעל מום אעפ"י דתמימים מיקרי ראויים למזבח, משום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח כדמסיק המל"מ בלישנא הכי, ברם זה אינו כדאבאר פלוגתא דהני שתי לשונות דרש"י וסברא דילהו, דלכאורה יש לתמוה על פירוש ראשון דרש"י דס"ל הא דממעט הגמרא קדשי בדק הבית משחוטי חוץ משום דסתמן בעלי מומין, אם איירי בבעלי מומין איזו שאלה אם יש בהן דינא דשחוטי חוץ, האם יש לנו איזה ספק דקדשים בע"מ אף קדשי מזבח אם יש בהם דינא דשחוטי חוץ, האי כבר איתא במתניתין שם קי"ב ע"א בין בע"מ קבועין בין בע"מ עוברין שהקריבן בחוץ פטור, עוד קשה אמאי קדשי בדה"ב תמימים חייב משום שחוטי חוץ הא בהדיא אמר לן הגמרא יצאו קדשי בדק הבית ואם אמנם תמימים הן אבל סוכ"ס קדשי בדה"ב נינהו לאיתמעטי, אך ההסבר פשוט דבזאת גופיה יש לחקור אם מקדיש תמימים לבדה"ב אם מיקרי קדשי בדה"ב אחרי דקיימ"ל דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, דהא הדין הוא דנמכרים לצרכי עולות ושלמים, א"כ בהמה תמימה זו שמקדיש לבדה"ב כיון שאינה יוצא מידי מזבח לעולם הוה קדשי מזבח ממש, דמה לי אם מקדיש בהדיא למזבח או דמקדיש לבדה"ב אלא דהתורה למדנו אף אם מקדיש בלישנא זו של בדה"ב ג"כ אזלא בהמה זו למזבח, אלא מאי אהני בזה שהקדיש לבדה"ב רק בזה דאיכא על בהמה זו שעבוד לפדותה כדי שהפדיון תהי' להקדש, אבל סוכ"ס אזלא בהמה זו להקרבת המזבח ומיקרי שפיר קדשי מזבח, לפיכך אם הברייתא ממעט קדשי בדה"ב בע"כ צריך לומר קדשי בדה"ב בע"מ דלא אזלא למזבח, והא דמקשינן אם בעל מום הרי כבר שנינו במתניתין דקדשי בע"מ ליכא בהו שחוטי חוץ, י"ל קדשי בדה"ב שאני כיון דמיקרי קרבן הייתי אומר דבהני אדרבה איכא דינא דשחוטי חוץ, דשאני קדשי מזבח אם בע"מ לא מיקרי קרבן אבל קדשי בדה"ב כיון דמיקרי קרבן מקרא דכתיב ונקרב את קרבן ד' איש אשר מצא כלי זהב, הוה אמינא דאיכא שחוטי חוץ אף בבעלי מומין, ע"ז אמר הגמרא דלא קפדינן על שם קרבן כי אם בעינן ראויין לבא לאהל מועד. והלישנא אחרינא דרש"י סובר דאף המקדיש תמימים לבדה"ב אעפ"י שאינו יוצא מידי מזבח לעולם מיהא קדשי מזבח לא מיקרי, משום דהאי דינא דאינו יוצא מידי מזבח הוא דינא באנפי נפשיה, דכל התמימים נמכרים רק לעלות על המזבח אחר הפדיון, אולם סוכ"ס קודם פדיון הרי הן קדשי בדה"ב גרידא ולא קדשי מזבח, לא מבעיא אם נאמר דהאי דינא דאינו יוצא מידי מזבח לעולם אינו אלא מדרבנן כדאיתא במס' זבחים נ"ט ע"ב בתוד"ה עד וכדאיתא ברשב"א גיטין דף ל"ח ע"ב דתקנה הוא דתקנו חכמים משום תיקון המזבח לפי שהתמימין מועטין ואין להוציאן מידי מזבח עי"ש, דאליבא דהרשב"א הרי חזינן בהדיא דאמנם קדשי בדה"ב נינהו, רק איכא דינא באנפי נפשיה שתקנו חכמים לפדות כדי להעלות על המזבח, אלא אפילו להסוברים דהאי דינא דאינו יוצא מידי מזבח לעולם הוה מדאורייתא, כגון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ערכין וגם התוס' מסוגיא דזבחים ס"ל הכי, ג"כ קדשי בדה"ב תמימין לא מיקרי קדשי מזבח כיון דהאי דינא דאינו יוצא מידי מזבח אעפ"י שהוא מדאורייתא, סוכ"ס אינו אלא דינא באנפי נפשיה אבל אינו משנה את השם קדשי בדה"ב לקדשי מזבח.