שלמי ירוחם מו

בזבחים ק"ו ע"א המקריב קדשים ואימורין בחוץ חייב ופריך עלה אמאי הא איכא חציצה ומשני רב מין במינו אינו חוצץ, הרי לרב אעפ"י שלא הפכן אלא החלבים למעלה והבשר מפסיק וחוצץ לגמרי וליכא שום צד פנוי, ועל כל זה אמרינן דאינו חוצץ, אמנם לדידי ניחא אף אם נאמר דמין במינו לא הוה כגוש אחד, אלא דהוה החציצה רק כאוירא בעלמא, דהא אויר מזבח כמזבח דמי, הרי האימורין גופייהו מונחים. על אוירו של מזבח, א"כ אף אם ליכא שום צד פנוי דהוה כמו כרוך כולו שפיר דמי משום דהאויר הסביב לו ג"כ מיקרי מזבח, אבל התם גבי כרכתו אחותו אם רק אויר סביב לא קדוש דאויר רחם אם כרחם דמי איכא איבעיא בגמרא ולא איפשטא, ואין שום דמיון מהתם להכא, ואפילו למאי דהוכחתי דמין במינו הוה כגוש אחד ג"כ לא דמי, דלענין העלאת אימורין ובשר לא צריכנן להאי טעמא דסגי בהכי אם רק נאמר דהוה החציצה כאוירא, משום דהא אויר מזבח כמזבח דמי דהאימורין באוירא דמזבח קאי, הלכות איסורי המזבח סימן טז. פרק א' מה' איסורי המזבח הלכה ד' השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה שהרי נאמר בבעלי מומין לא תקריבו אלה לד', ומפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט ע"כ. ופירש בזה הכסף משנה וז"ל ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא תמורה דף ו' שומע אני אף קדשי בדק הבית, תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביא וכו' שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ, כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בע"מ עכ"ל וכתב ע"ז המל"מ וז"ל ולא הבינותי דברי הכסף משנה, דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בדה"ב כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום, ואם מר"ן רוצה ללמוד משחוטי חוץ, יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום, ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בדק הבית משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח עכ"ל ונ"ל דמעולם לא היתה כוונת הכס"מ לעשות ילפותא מקרא דשחוטי חוץ לדינא דבעל מום, דמלבד הא דפריך המל"מ שעיר המשתלח יוכיח הרי בלא"ה אין ביד הראשונים לעשות ילפותות מנפשיהו אלא בא הכס"מ להוכיח את המסתבר מהגמרא דתמורה, דכמו שאין חייב דשחוטי חוץ בקדשי בדק הבית משום דאינו ראוי לבא לפתח אהל מועד, דחזינן מהתם דקדשי בדה"ב לאו בני מזבח נינהו ואינו ראוי לקרבן, א"כ גם שוחט בדה"ב בע"מ ליכא בהאי איסורא כיון דאף קדשי בדה"ב תמימים ליתיינהו בדין קרבן למזבח ואינם ראויים לאהל מועד, דהא מילתא דפסיקא הוא דהני מילי דאיכא דינא דשוחט בע"מ בל"ת אם ממין זה ראויים להקרבה בזמן שהם תמימים, כלומר כיון דאיכא דינא דתמים יקריבנו איכא ל"ת דשוחט בע"מ, אבל קדשי בדה"ב כיון דלא חזי בפנים אף תמימים, בהני ודאי דליתא שום לאו בשוחט ומקריב בעל מום, דהוה כמו חיה דאין רשאין להקריבה למזבח אף בתמימה, כדאיתא במס' זבחים דף ל"ד ע"א ר' יוחנן אמר המקריב חיה עובר בעשה דכתיב בהמה ולא חיה, דבהאי ודאי דליכא דינא דל"ת אם יקריבנה בע"מ על המזבח, דכמו כן קדשי בדה"ב כיון דיש הוכחה מתמורה בגמרא שם, דקדשי בדה"ב אין ראויים לפנים אף תמימים ודאי דליכא בהו דינא דשוחט בע"מ קדשי בדה"ב לעבור בל"ת, המורם מזה דכל כוונת הכס"מ מהגמרא דתמורה להוכיח דקדשי בדה"ב אינם ראויים לפנים, דהא לגבי שחוטי חוץ חשבינן להו הכי, אבל לא דיליף משחוטי חוץ דאינם שייכים להדדי ואכתי יש לפקפק דאף אם בחיה ליכא הלאו דשוחט חיה בע"מ היינו משום דמינו ליכא בהקרבה דכל מין חיה תמימים לאו בני מזבח נינהו, אבל קדשי בדה"ב אם אפילו תמימים אינם ראוים למזבח, אבל סוכ"ס מין בהמה ראוי למזבח וכיון דממין זה איכא קדשי מזבח, אפשר דבהאי גוונא איכא דינא דשוחט בעל מום בלא תעשה, דכעין זה מחלק הגמרא במס' תמורה דף ז' ע"א דפריך שם בע"מ מעיקרא אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא, ומשני דקל ליכא במינו לא לקי לאפוקי בעל מום כיון דאיכא במינו לקי, אך יש לתרץ דלא דמי, דהא התם גבי בעל מום מעיקרא איכא במינו באותה קדושה שהקדיש את הבע"מ למזבח קדושת הגוף, דאם הקדיש באותה קדושה בהמה תמימה למזבח הא איכא קדושה זו בתמימה, אלא דבע"מ כיון דאינו קדוש אלא לדמי רצה הגמרא לומר דהוה כמו דיקלא, ע"ז מפרש כיון דאותה