שלמי ירוחם מג

בעל כרחך צריך לומר דסומך המל"מ אסברא דיליה שאמר מעיקרא בגוונא דסלקא דעתך אמינא כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן פקוח נפש, דבמסקנת תירוצו מתכוין לומר דהכי קיימא, דכיון דהרמב"ם לא ס"ל ילפותא דר' יוחנן ממילא סבר דאינו מחויב להפסיק עבודתו אעפ"י דס"ל בכל דוכתי דפקוח נפש דוחה כל המצות, משום דאין מצות פקוח נפש כדי ללמד זכות אחרי דחשבינן להרוצח אחר גמר דינו כגברא קטילא ואין בו מצות פקוח נפש, אולם יש לתמוה בהכי, אמנם דיינינן להרוצח כגברא קטילא לגבי דין זה אם בא אדם ורצחו שפטור, אבל איזה שייכות הוא לגבי דינא דפקוח נפש, השתא ומה שאין מענין את דינו כדי שלא לצערו דחשבינן ליה כאדם חי, כש"כ דדיינינן ליה כאדם חי לגבי פקוח נפש, ועוד הא אשכחן במס' ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה אמר ליה, וז"ל תימא לר"י האיך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן הוא, וי"ל שהיה ברור לו שיחיהו לכך היה מותר משום פקוח נפש עכ"ל, אלמא דגם גבי מת ממש איכא ג"כ מצוה דפקוח נפש, אמנם התם כבר הקשו האחרונים מהיכא תיתי לומר דאיכא פקוח נפש להחיות את המת, אולם אדם שנגמר דינו להריגה ודאי דחשבינן ליה כחי לגבי דין פקוח נפש, ועוד הני מילי דחשבינן ליה כגברא קטילא אחר גמר דין אם ליכא שום אופן כדי לסתור את הגמר דין, אבל אם איכא אינש שבידו ללמד זכות ולסתור את הדין ודאי דחשבינן ליה כחי לכל דבר, ואפשר ג"כ דבהאי גוונא הוה כחי אף לגבי האי דינא שאם ירצחהו אדם הוא בדין מיתה, אלא אין גומרין דינו למיתה משום דאיכא ספיקא אם הלימוד זכות יסתור את הדין וספק נפשות להקל, א"כ שוב קשיא אמאי אינו מחויב להפסיק עבודתו כדי ללמד זכות על הרוצח הא איכא פקוח נפש. לכן נראה לי לבאר דבאמת מסתבר לומר דליכא לגמרי באופן זה פקוח נפש, דלמה לן להזקיקו להפסיק עבודתו כדי להצילו, הרי מאי איכפת לן אם נאמר לחכות עד שיגמור עבודתו ולא נהרגנו עד שילמד זכות, דהא אפשר לקיים שניהם לגמור העבודה ולקיים מצות פקוח נפש ע"י שלא נהרגנו כי נמתין עד אחר גמר עבודתו ואז ילמד זכותו, ואם תאמר הרי בא לידי עינוי דין וקיי"ל אין מענין את הדין כדאיתא במס' סנהדרין דף ל"ה ע"א, דהא בכהאי גוונא ליכא עינוי הדין כיון דיש תקוה להצלה, כדאיתא שם ברש"י ד"ה לידייניה, וז"ל וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוה עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה, אבל משנגמר כל היום מצפה למיתה והוה עינוי הדין עכ"ל, אלמא היכא דיש לצפות להצלה דעתו נוחה מזה ואין לו שום עינוי, לפי"ז אדרבה יש לתמוה על דברי ר' יוחנן דדריש אבל להחיות מחויב להפסיק עבודתו כדי ללמד זכות משום פקוח נפש, הא אפשר לו לגמור עבודתו ולא נהרגנו דממילא מתקיים הפקוח נפשות, רק לר' יוחנן אין להקשות דגזה"כ הוא דאיכא דוקא למות אבל להחיות מחויב להפסיק, דסוכ"ס קצת פקוח נפש הוא דאיכא שידע תיכף שנפטר מקטלא, ועוד לאחר גמר דין אין לו דמים ואפשר לכל אדם להרגו וע"י שלא נמתין וילמד זכות תיכף ינצל ובר דמים הוא, אבל לדידן ואליבא דהרמב"ם שאינו סובר ילפותא דר' יוחנן וליכא גזיה"כ, ודאי דסובר שפיר שאינו מחויב להפסיק עבודתו כיון דאיכא לקיים הפקוח נפש ע"י שנמתין ולא נהרגנו עד שנדע לימוד זכותו ואז ינצל לגמרי סימן טו. פרק ה' מה' ביאת המקדש הלכה י"ז. וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה, ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד על גבי כלים או בהמה או על רגלי חבירו פסל ע"כ. והנה מדפסל על רגלי חבירו אעפ"י דמין במינו הוא אלמא דס"ל אף מין במינו חוצץ, ואילו לקמן ברמב"ם פרק י"ט מה' מעה"ק הלכה ה' משמע דס"ל מין במינו אינו חוצץ, דאיתא שם המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין ואעפ"י שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ וכאילו הקטיר האימורין בפני עצמן וכו' עי"ש, ומקורו מהא דאיתא במס' זבחים דף ק"י ע"א דפריך שם הגמרא אמאי והאיכא חציצה, כלומר שהקשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה, ומשני רב מין במינו אינו חוצץ, הרי בהדיא ס"ל מין במינו אינו חוצץ, אמנם התוס' שם הקשו על הגמרא ממתניתין דלעיל דף ט"ו על גבי רגל חבירו פסול, ותירצו דהפסול הוא משום דאין דרך שירות בכך, אולם להרמב"ם יש לעיין אם גם אליביה אנו צריכין לטעמא של התוס' כדאבאר.