שלמי ירוחם מב

אבל חינוך אפשר דלא בעי אלא למצוה כמו עשירית האיפה, אולם הגמרא דיומא מוכיח כדברי הגאון הנ"ל לכן החידוש הזה שחדשתי צריך תלמוד ואהא דהקשה המרכבת יוסף בפרו של כהן גדול איך מצי השני לשחוט כיון ששחט סימן אחד נפסל משום זרות אחרי דסימן אחד לאו עבודה הוא ולא נתחנך על ידו, והילכך מוכיח מזה דמשום הכי לא מיפסל כיון דדעתו היתה לגמור אף סימן השני שוב חשיב עבודה להתקדש בסימן הראשון קדושת כהן גדול, איכא למיפרך אפילו אם נאמר דכהן גדול שעבד בלא חינוך עבודתו פסולה, לפי מאי דקיימ"ל עבודתו מחנכתו מהיכא תיתי ליה דבעינן עבודה תמה ושלימה, הא אם רק התחיל לעבוד כבר התחלת העבודה מחנכתו, דהא אי אפשר לשחוט סימן השני טרם ששחט הראשון א"כ כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה מיקרי עבודה ומחנכתו, דבהאי גוונא איך שייך לומר סימן ראשון לאו עבודה הוא ומיקרי זר, הא ודאי עבודה היא דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הרי כל נגיעה ונגיעה בסכין בהסימנין מיקרי עבודה ומתחנך על ידו ולא מיקרי זר, ועדיפא מזה מצינו במס' יומא י"ב ע"א אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצנורא ופירש"י שם דקירוב עבודה שממהר להתעכל מחמת הפיכה זו עבודה היא, א"כ אם שוחט סימן הראשון אין לך קירוב עבודה גדול מזה, תדע אם נאמר דכ"ג ששחט סימן ראשון אכתי זר הוא לגבי עבודה ומיפסל אלא משוה"כ עבודתו כשרה משום דדעתו היתה לגמור, אילו היתה בהאי גוונא דין פסול לא היה בזה שום תיקון מה שבדעתו לגמור דאין הפסול חוזר להכשרו, בע"כ צריך לומר דכל מקצת עבודה הנעשה מעבודה שלימה עבודה מיקרי ומתחנך על ידה, דכמו כן אשכחן גבי הזיות ביוהכ"פ דע"י ההזאה הראשונה שנעשה ע"י הכהן השני המתמנה נתחנך על ידה ודו"ק הלכות ביאת המקדש סימן יד. פ"ב מה' ביאת המקדש הלכה ה'. וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא ע"כ. המל"מ פירש בזה מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח את העבודה ויצא ובפרק ט' דיומא פ"ה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל זבחי, פירש"י אבל להחיות כגון שידע ללמוד זכות עליו אחר שנידן בב"ד ליהרג, א"כ תמה למה לא ביאר דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח את העבודה ויבא וילמד, ואף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא, איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות, דליכא למימר דפליג שמואל ולית ליה הך דרשא דר' יוחנן א"כ לשמואל נמי תיקשי למות למה לי, אלא ודאי דאע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות, איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח את העבודה, משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפילו מעל מזבחי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאף שכבר למדנו רבינו דפקוח נפש דוחה כל המצות מ"מ הו"ל ללמדנו דין זה דאבל להחיות אפילו מעל מזבחי מאחר דאיצטריך קרא לדין זה, והנראה לי בזה דס"ל לרבינו ז"ל שדין זה דר' יוחנן ליתיה כי אם אליבא דר' עקיבא דדריש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וס"ל דדין זה דר"ע ליתא אלא אפילו מעל המזבח רציחה דוחה את עבודה וכיון דלדידן מעל לאו דוקא אלא הוא הדין מעם תו לא מצינן למידרש לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי דהא להמית נמי אפילו מעל מזבחי וזה פשוט עכ"ל ותמה אני על המל"מ הרי אף אם לא סבירא לן ילפותא דר' יוחנן סוכ"ס הרי הרמב"ם ס"ל פקוח נפש דוחה את כל המצות מקראי אחרינא, וכיון דפקוח נפש דוחה הרי ודאי דמחויב להחיות ולהפסיק עבודתו כדי ללמד עליו זכות משום פקוח נפש, ומאי דמסיק כיון דמעל לאו דוקא תו לא מצינן למידרש את הלא שנו דר' יוחנן להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי, הני מילי דבעינן לדרשא זו כדי למילף דפקוח נפש דוחה את השבת וכדמפרש הגמרא עבודה דוחה כש"כ פקוח נפש, אבל לדידן דילפינן מקראי אחרינא דפקוח נפש דוחה, לא בעינן שום קרא שמחויב להפסיק עבודתו כדי ללמד זכות על הרוצח דהא סוכ"ס פקוח נפש הוא, א"כ כיון דהרמב"ם סובר פקוח נפש דוחה כל המצות ודאי דסבר דמחויב להחיות כדי ללמד זכות, א"כ שוב קשיא אמאי סתם הרמב"ם דבשום צד לא יניח את עבודתו ויצא.