שלמי ירוחם לט

למחר סוכ"ס שבות לגבי מקדש הא היתר גמור הוא. אכן יש להסביר דאמנם התירו שבות במקדש היתר גמור היינו בשבות דיש למקדש צורך בו, או לצורך עבודת קרבן או שאר עבודות ואף צורך מקדש גרידא והא דכתב הרמב"ם בפרק זה מק"פ הלכה ט"ז שאין שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה, לאו הכוונה דלא בעינן צורך כלל, אלא הכוונה דלא בעינן דוקא צורך עבודה כי אם סגי בהכי דאיכא צורך מקדש גרידא כמו לרחוץ את העזרה, מיהא איזה צורך של מקדש ודאי דבעי, תדע אם יביא אדם מביתו בגד למקדש ודאי דאסור לרחוץ שם אעפ"י שהרחיצה היא בעזרה, דבהאי גוונא לא שייך למימר אין שבות במקדש דלאו צורך קודש הוא, הילכך גבי פסח דזמנו קבוע אעפ"י דהיה יכול להקדיש קודם השבת, מיהא אחרי דלא הקדיש קודם והיום בשבת צורך מקדש הוא דהא מחר אינו יכול לעשות מיקרי שפיר שבות במקדש והתירו, אבל היכא דיכול להקדיש למחר הרי היום בשבת אין שום צורך מקדש הוא כיון דאפשר לעשות למחר והוה כמו דלאו צורך מקדש כלל הוא, משוה"כ פסק במתניתין דביצה דאין מקדישין אחרי דאין זמנם קבוע. ועפי"ד יש להסביר ג"כ את המל"מ דלכאורה קשה איך יפרש את דברי הרמב"ם שכתב דבלילי שבתות אין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מע"ש, אחרי דאינו סובר טעמא של הכסף משנה דאפשר בנרות הדלוקים מע"ש, אולם לפי"ד ניחא דס"ל כיון דהבדיקה אפשר להיות בנרות הדלוקין מע"ש הוה לטול בידם אור אין שום צורך ולא מיקרי צורך מקדש כלל דבהאי גוונא לא שייך למימר אין שבות במקדש. הלכות כלי המקדש סימן יג. פרק ה' מה' כלי המקדש הלכה ט"ז. אין הכהן עובד תחילה וכן כ"ג אינו עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו. שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לד' ביום המשח אותו, ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כ"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה, כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ"ג ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחילה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שניה שהיא חינוך כ"ג וכו', ע"כ. והנה המל"מ שם כתב וז"ל בת"כ אמרינן דפסולה וכתב שם הרב קרבן אהרן דדייק לה מדכתיב זה דמשמע מיניה עיכובא, ונראה דט"ס הוא ועיקר הנוסחא דכשרה, וראיה דאי אמרת פסולה א"כ היכא דאירע פיסול בכוה"ג ביוהכ"פ, זה האחר שנכנס על כרחך מביא עשירית האיפה דאי לא עבודתו פסולה, והא ליתא דא"כ מאי הוא דבעי תלמודא בפ"ק דיומא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין, והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך ויחנכו אותו בהם שיקריב בח' בגדים אלא ודאי דעבודתו כשרה, והכי איתא בירושלמי דשקלים, וכיון שכן ביוהכ"פ אינו מקריב חביתי חנוך לפי שהם קרבן יחיד ואין דוחין את השבת וכמש"כ התוס' בפ' התודה דף ע"ח ד"ה אחת עי"ש עכ"ל ולכאורה נראה לי לחדש לשיטת הרמב"ם שסובר דכהן גדול שעבד קודם שהביא עשירית האיפה עבודתו כשרה, דעשירית האיפה שהיא לחנוך בעלמא כשר עבודתו אעפ"י שלא נתחנך על ידה, דאינה אלא למצוה ולא לעשותו לכהן גדול דבלא"ה הוא כהן גדול ע"י משיחה שמקדשתו, לפי"ז אפשר לומר בהא דקיימ"ל בש"ס יומא י"ב דבזמן דליכא משיחה עבודתו מחנכתו דחינוך זה גם כן אינו אלא למצוה ולא שהעבודה מקדשתו, דהא בלא"ה הוא כ"ג דמתמנה בפה ומסתלק בפה כדאיתא במס' יומא י"ב ע"ב בתוד"ה כהן גדול משום איבה עי"ש, ולא דמי להא דאשכחן גבי כלי שרת דעבודתן מקדשתן, דהתם ודאי דרק העבודה מקדשתן דמעיקרא הוה הכלי רק קדושת דמים, כדאיתא במס' קידושין נ"ד ע"א בתוד"ה בכתנות כהונה, וז"ל דכתנות שלא נתחנכו עדיין לעבודה דאז אין קדושת כלי שרת עליהם אלא קדושת בדק הבית כדאמר פ"ק דסנהדרין ט"ז ע"ב עבודתן מחנכתן עכ"ל, הרי חזינן דגבי כלי שרת עבודתן בהן לאו לשם חינוך בעלמא כי אם באה העבודה בכלי שמניחים בתוכה הדבר שבקדושה לקדש ג"כ את עצם הכלי קדושת הגוף. דאי לא"ה אינו אלא כלי חול בעלמא, וזהו דאמר הירושלמי יומא פ"ג הלכה ו' כלי שרת בשעת תשמיש כאחת