שלמי ירוחם לח

אלא ודאי טעמא בכולהו משום דהיה יכול לעשותה מע"ש, ולכך הצריכו להתיר רק משום המצוה ע"כ תוכן קושיתו. אכן יש לתרץ עפ"י מאי דאיתא במס' עירובין ק"ג ע"א אמר רב יוסף שבות דמקדש במקדש התירו, שבות דמקדש במדינה לא התירו ופירש"י התמידין וקרבנות ציבור במקדש היו מבקרין, אבל פסחים היינו טעמא דאסור אע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפי"ה כיון דכאו"א מבקר פסחו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה עי"ש, לפי"ז אפשר לומר אמנם דהרמב"ם לא ס"ל הא דרב יוסף, מדאמר גבי הבאתו והרכבתו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת משום שאפשר לעשותה מע"ש, ואם כרב יוסף תיפוק ליה דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום הרי במדינה הוא ושבות דמקדש במדינה לא התירו אלמא דלא ס"ל כוותיה, מיהא חזינן מסוגיא זו דשבות במדינה לצורך מקדש אלימא יותר מלדחותה מן שבות דמקדש במקדש, א"כ אף כי הרמב"ם אינו סובר בהכי כרב יוסף לומר דשבות במדינה לא הודחה לגמרי לצורך מקדש, אלא סובר דגם במדינה איכא דינא דשבות להתיר כיון דלצורך מקדש הוא, אולם זאת איכא למימר דס"ל דשאני שבות דמדינה במקדש משבות דמקדש במקדש לענין הודחה או הותרה, אפשר דס"ל דשבות דבמקדש דלא אלימא כל כך הותר לגמרי אף היכא דיכול לעשותה מע"ש כיון דהותרה, אבל שבות דמדינה במקדש כיון דאלימא יותר אינו אלא הודחה הילכך אם אפשר לעשותה מע"ש לא דחי, משום זה הרכבתו והבאתו חוץ לתחום כיון דבמדינה הוא וכמו כן מחמר דבמדינה לא דחי כיון דאפשר לעשותה מע"ש, והא דמסיק ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל, כוונתו דחותכה במקדש אבל במדינה אסור אף כי עיקר חסר מן הספר דלא פירש בהדיא שהחתיכה במקדש, אפשר דסמך ע"ז דאמר שאין שבות במקדש כלל דמשמע חותך במקדש. והא דהקשה מהא דמסיק הרמב"ם בהלכה י"ט מפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת הואיל וקבוע לו זמן, והיו להקדיש בשבת אינו אלא שבות א"כ איזו שאלה מפני מה התירו להקדיש, אלא ודאי טעמא משום דאפשר לעשותה מע"ש לא שרינן שבות במקדש, אכן נ"ל אדרבה מהתם יש להוכיח איפכא, דאם נאמר דכוונת השאלה מפני מה התירו להקדיש דהא אפשר לעשותה מע"ש, מאי תיקן בזה שהשיב מפני שקבוע לו זמן, הא כל הני דינים כגון גבי מילה דפליגי ר"א ור"ע במלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו אלא בקבוע לו זמן, וגם יבלת בקרבן פסח בשבת דהלח"מ גופיה הקשה איירי בקבוע להם זמן, ועוד לאחר שהשיב הרמב"ם טעמא דקבוע להם זמן, הרי חזינן דבקבוע להם זמן דחי אף היכא דאפשר לעשותה מע"ש דלא כהלח"מ, אולם לאמתו של דבר השאלה והתשובה של הרמב"ם דנקט אינו אלא סוגית הש"ס פסחים ס"ו ע"ב כאשר אבאר לקמן. דהנה איתא שם אמרו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה, ופריך הגמרא פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה והתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו' כל אלו ביו"ט אמרו וכש"כ בשבת, ומשני הני מילי בחובות שאין להם קבוע זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן מקדישין עי"ש, חזינן מהכא דכל קושית הגמרא לא הוה משום דהא אפשר לעשותה מע"ש ומעיו"ט, אלא פשוט פריך משום דאיכא מתניתין בהדיא דאין מקדישין ואיך מצי מקדיש, דאי משום דהקדש אינו אלא שבות להכי מותר להקדיש דאין שבות במקדש, הא התם במתניתין דביצה ג"כ שבות ואין מקדישין, הא תרווייהו בחדא דינא נינהו, ע"ז משני הגמרא דמתניתין דביצה איירי בחובות שאין קבוע להם זמן דיש להקדיש למחר, אבל הכא איירי בפסח דקבוע להם זמן דאי אפשר לדחות למחר, ממילא אתיא דהיכא דזמנו קבוע מותר להקדיש אף היכא דאפשר היה להקדיש מערב יו"ט דלא כהלח"מ וכדנתבאר, ושאלה זו של הגמרא ותשובתה מביא הרמב"ם כלישנא דגמרא, דעיקר השאלה מפני מה התירו משום דהא איכא מתניתין האמור דאין מקדישין ומבאר ג"כ לישנא דגמרא משום דפסח זמנו קבוע ודו"ק. ולכאורה יש להקשות בשלמא להלחם משנה דשבות במקדש לא הותרה היכא דאפשר לעשותה מעיו"ט ניחא שפיר ג"כ הא דאין מקדישין היכא דאין זמנו קבוע, דכמו דלא הותר שבות היכא דהיה אפשר לעשותה מע"ש כמו כן לא הותר אם יכול לעשותה אחר השבת או אחר יו"ט, לפיכך אין מקדישין באין זמנו קבוע אבל לפי מאי דבארתי דשבות לגבי מקדש היתר גמור הוא לשיטת הרמב"ם דלגבי מקדש ליכא לגמרי דין שבות, דמשוה"כ אף דיכול לעשותה מע"ש ג"כ מותר בשבת, א"כ אף היכא דאין זמנו קבוע אעפ"י דיכול להקדיש למחר מיהא כיון דהקדש אינו אלא שבות דלגבי מקדש הותרה ולשתרי ג"כ בזה ידמה לי אם היה יכול להקדיש מאתמול או דיכול להקדיש