שלמי ירוחם לז

כבר איכא הוכחה גמורה שההשתמשות היתה בקביעותא, ואינו מועיל שוב חזרה על ההזמנה דמעיקרא כיון דכבר הוכחה שהשתמשותו לא היתה דרך ארעי בעלמא ודוק סימן יב. פרק ח' מה' בית הבחירה ה' י"ב. כסדר עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבתות שאין בידם אור, אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מע"ש, ע"כ. הכס"מ פירש בזה אע"ג דקיימ"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הן וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות, שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע"ש, וכתב עליה המל"מ שם וז"ל וקשיא לי על מר"ן ממה שכתב רבינו בפ"ב מה' עבודת יוהכ"פ היה כוה"ג זקן חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן, ואי כדברי מר"ן למה היו מלבנין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים והיו עוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא שבות, שהוא להחם מים חמין מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא איסורא כלל עכ"ל, המורם מדבריהם שהכס"מ סובר דכל מאי דאיכא לאהדורי שלא יבא לידי שבות מהדרינן אף במקדש, הילכך מפרש בדברי הרמב"ם טעמא דאפשר לבדוק בנרות הדלוקים שם ולא שיטלם בידו, והמל"מ סובר כיון דאין שבות במקדש אין שום חיוב לאהדורי כדי למנוע את השבות, ויש לבאר מאי טעמייהו ובאיזו סברא פליגי. ונ"ל לפרש עפ"י מאי דאיתא במס' יומא דף ו' ע"ב פלוגתא בטומאת המת ר"נ סובר הותרה היא בציבור ורב ששת סובר דחויה היא בציבור, ומפרש הגמרא דפליגי בלאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא, לר"נ הותרה היא בציבור ולא מהדרינן, ולרב ששת כיון דרק דחויה היא בציבור מהדרינן, חזינן דלענין אהדורי תליא אם הותרה או הודחה, וגם לגבי שבת גופה איתא במס' שבת ק"ל ע"א במתניתין רבי אליעזר אומר אם לא הביאו כלי מע"ש מביאו בשבת, והקשו התוס' יביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו, ותירצו כיון דיותר בקל להביא כלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה, אף להביא דרך רה"ר דאיכא איסורא דאורייתא במקום שאפשר להביא דרך גגות וקרפיפות דאין האיסור אלא מדרבנן, וביארו בזה הרשב"א והריטב"א כיון דר"א ס"ל מכשירי מצוה דאפשר לעשות מע"ש ג"כ דחי שבת ס"ל ודאי דמילה בשבת הותרה, וכיון דהותרה לא בעינן כלל לאהדורי שיעשה בלא חילול שבת, אבל לדידן דס"ל כר"ע אינו אלא מילה בשבת הודחה ובעינן לאהדורי למנוע חילול שבת לאותה מצוה. לפי"ז האי דינא דשבות במקדש אם החיוב לאהדורי למנוע את השבות, תליא בהכי אם שבות במקדש אינו אלא משום דחיה מהדרינן במניעת השבות ואם שבות לגבי מקדש היתר גמור הוא לא מהדרינן והנה ברמב"ם פ"א מהלכות קרבן פסח, הלכה ט"ו חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה, איסור שבות במקדש היתר הוא עכ"ל, ומדחזר ושנה בלישניה איסור שבות במקדש היתר הוא אעפ"י דכבר אמר שאין איסור שבות במקדש, ודאי דבא ללמדנו דשבות לגבי מקדש לאו משום דחיה כי אם היתר גמור כמו לר' אליעזר במילה לגבי שבת, זאת אומרת כהמל"מ דלא בעי לאהדורי במניעת שבות במקדש אחרי שהיתר גמור הוא, וכמו כן אם שבות זו היה אפשר לעשות מע"ש ג"כ מותר במקדש כיון דהיתר גמור הוא, ומשוה"כ פסק ג"כ בהלכה י"ח באותו פרק אם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל עי"ש, אעפ"י דאפשר היה לחתוך מע"ש, והיינו דלשיטתו אזיל דשבות לגבי מקדש הותרה, וכיון דהיתר גמור הוא אף שיכול לעשותה מע"ש ג"כ מותר לעשות בשבת, כמו לגבי מכשירי מצות מילה אליבא דרבי אליעזר וכדנתבאר אמנם הלחם משנה שם הקשה איך אפשר לומר דאין שבות במקדש אף היכא דאפשר לעשותה מע"ש, הא הרמב"ם גופיה פוסק בהלכה זו דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת אע"ג דהאיסור אינו אלא מדרבנן דשבות הוא, וכן לקמן הלכה י"ט משמע דלא היה יכול להקדישו בשבת אי לאו טעמא דקבוע לו זמן אע"ג דאינו אלא שבות, ובודאי טעמא משום דאפשר היה להקדישו מאתמול, וכן במחמר אעפ"י שאינו אלא שבות לא התיר הרמב"ם אלא מפני שהוא כלאחר יד ומפני המצוה מותר, ואילו מטעמא דאין שבות במקדש אפילו לא היה בדבר זה מצוה היה מותר,