שלמי ירוחם לד

ואין להקשות כיון דכבר כתב דאין עושין הכלים אלא לשם הקודש, א"כ למה עוד להסיק אם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, השתא ומה שלא נעשה להדיוט ולא לגבוה מיפסלא משום דבעינן בהדיא לשם הקודש, כש"כ דנעשה מתחילה רק להדיוט, אפשר לומר דמחדש לן דין זה גופא, דאמנם לכתחילה כשבאין לעשות הכלי בעינן לשמה, כמו גויל של ס"ת וקלף של תפילין וכיוצא בהן, אולם אם כבר נעשה הכלי או אם נעשה סתמא לא לשם גבוה ולא לשם הדיוט, אז הכלי כשר לכלי שרת במקדש דהוה סתמא וכשר, מידי דהוה אקרבנות בעלמא דבעינן בהן לשמה אפי"ה סתמא כשר, ברם אימתי נפסל לכלי שרת אם נעשה בפירוש לשם הדיוט, וזהו שמדייק בלישניה דבעשיית. כלי גופה איכא לכתחילה ודיעבד, לומר לכתחילה בעינן שיעשה לשם הקודש, ובדיעבד אם לא עשה לשם הקודש רק לשם הדיוט ג"כ פסול לכלי שרת, דממילא שמע מינה דאם לא עשה לשם הקודש אבל גם לא לשם הדיוט דהוה סתמא, דבהאי גוונא בדיעבד כשר כמו בכל הקרבנות דסתמא כשר. וגם זה אין להקשות כיון דסתמא כשר לכלי שרת אמאי לפסול אם עשאן לשם הדיוט, מידי דהוה אקרבן עולה וחטאת דסתמא גבייהו כשר, דאם שחטן לשם חולין ג"כ כשר משום דדל חולין מהכא הו"ל סתמא, אמנם לא דמי דגבי קרבנות כבר איקבע עלייהו שם חטאת או עולה בשעת הפרשה, הילכך אם שחט לשם חולין אמרינן דלאו מינה לא מחרים, או מקרא ולא יחללו, אבל בנ"ד אכתי לא נחית שם כלי שרת על הכלי, וכיון שעושה את הכלי לא לשם הקודש אלא לשם חולין מפסלא שפיר לכלי שרת, ועדיפא איכא למימר דהתם גבי קרבנות שייך לומר דיעבד דכבר נשחט הקרבן, אבל בנ"ד לאו דיעבד גמור הוא דהא אכתי לא הניחו שום קדושה בהכלי, והשאלה לפנינו אם כשר האי כלי לכלי שרת או לא הוה כמו לכתחלה, הילכך אמרינן דלכתחילה כזו אינו כשר לכלי שרת, אולם אם נשתמשו בהאי כלי במקדש והניחו בו דבר שבקדושה, ודאי דכשר אף אם עשאן לשם הדיוט בדיעבד אחר שימוש, משום דהא קיימ"ל במס' יומא י"ב ע"ב דכלי שרת עבודתן מחנכתן, דהא הרמב"ם אומר לן דלא יעשה אותן לגבוה כלומר לכתחילה לא ישתמשו בו כיון דעשאן להדיוט, אבל בדעבד אם נשתמשו ודאי דכשר דעבודתן מחנכתן. ומאי דמסיק הרמב"ם וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, משמע דטעמיה הוה משום דס"ל הזמנה שהזמין קודם שימוש לגבוה לאו מילתא היא, הילכך אעפ"י דנעשה לגבוה דעשייה לגבוה ודאי דלא גריעא מהזמנה, אפי"ה מותר להשתמש בהן הדיוט כיון דהזמנה לאו כלום היא, יש לתמוה מהא דאיתא בסנהדרין דף מז' ע"ב האורג בגד למת, אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא כאילו כרכו בו, גמר מעגלה ערופה דקיימ"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא דגמר שם שם מע"ז מה ע"ז בהזמנה לא מיתסרא להדיוט, ופירש"י דתניא במס' ע"ז דף מד' האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז עי"ש, נמצא לפי"ד דכל עיקר טעמא דרבא הוא דאריגה למת לא עדיפא מאמירה בעלמא, וכיון דאמירה לא מהני גם הזמנה לא מהני, א"כ בנ"ד גבי כלי שרת הא מהני אמירה אם אומר כלי זה הקדש, א"כ כש"כ דמהני הזמנה ע"י מעשה, שבשעה שעשה את הכלי להיות כלי שרת עי"ז גופה מקדישו, דבהא גם רבא מודה דמהני, לפי"ז אמאי פסק הרמב"ם אם עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, תיפוק ליה דבלא שימוש הו"ל לאסור להשתמש בהן הדיוט, משום עשייתו את הכלי להקדש דהוה כמו שכבר הקדישו ע"י עשייתו דהוה כמו שאמר כלי זה הקדש. ברם מצאתי בירושלמי יומא פרק ג' הלכה ו' כלי שרת מאימתי הן קדושין מיד או בשעת התשמיש, ופירש בזה קרבן העדה את האיבעיא אפילו אם תמצא לומר דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא, גבי הקדש שאני דאיכא הזמנה בפה וקדשי בדה"ב, נמצא דקרבן העדה מפרש הכי כדפירש רש"י וכקושיתי דלא דמי לע"ד דלא מהני שם הרי זה הקדש לע"ז וגבי כלי שרת הא מהני אם מקדיש, ומסיק שם הירושלמי דאם אמרינן שאינו קדוש מיד מתקדשים בשעת התשמיש, כלומר קדושים ומתקדשים כאחת. והמראה הפנים כתב וז"ל בבבלי יומא דף י"ב מייתי ברייתא דתני בהדיא, כל הכלים שעשאן משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ונראה דהך איבעיא דהכא למאי דפריך התם בפרק ב' דשבועות דף ט"ו אימא לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה, וה"נ מספקא ליה הכא, אבל התם מסיק דתלי הכתוב בשירות, וכן כ' הרמב"ם בפרק א' מה' כלי המקדש הלכה י"ב כל הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו, שנאמר אשר ישרתו בהן בקודש בשירות מתקדשים וא"כ אין מתקדשין מיד וכו' עי"ש, השתא הרי ניחא כיון דהרמב"ם סובר דרק