שלמי ירוחם לג

חידוש גדול, דלכאורה הא הברירה ביד בעה"ב לא לזכות את הפירות ולא להתחייב בביכורים, כמו שאין אדם מחויב לקנות בית כדי להתחייב במזוזה וכיוצא בהן, ע"ז הוא דיליף רש"י מהאי קרא לומר כיון דרואה שביכרה בתוך שדהו, אז אף בשביעית מחויב הוא לזכות כדי להתחייב בביכורים, כיון דיש בידו לזכות מטעם הפקר, ואינו יכול לומר אי אפשי לזכות ולהתחייב בביכורים מה שאין כן לקט שכחה ופאה דמשום הני אינו מחויב לזכות כדי להתחייב בהן, דשאני בכורים דאיכא ילפותא דקרא כדפירש רש"י בזה, ובלא"ה ביכורים חמירא כדאיתא במס' גיטין מ"ז ע"ב, וברש"י שם ד"ה מדאורייתא, וז"ל וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא וכו' אבל מעשר לאו מצוה דרמיא עי"ש, הילכך אין תימא אם נאמר דמחויב לזכות בפירותיו של שביעית כדי להתחייב בבכורים אכן איתא במס' מנחות פ"ד ע"א דס"ל לר"ת פירות שביעית המשומר אסורים לאכילה, כמו דדריש במכילתא מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, והקשו עליו איך מותרים להביא את מנחת העומר בשביעית הרי משומר הן ע"י השומרי ספיחים, והא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ותירצו דלא בני אדם דוחים אותם מליקח רק מודיעין להם שהם למנחת העומר ופורשים מאליהם עיי"ש, א"כ בנ"ד שהוא שומר את פירותיו כדי להביא ביכורים שהוא חובת יחיד לעצמו, הרי ודאי שאסור לאכילה ולא מיקרי מותר לישראל ואיך מביא ביכורים בשביעית, אולם יש לתרץ דרש"י והרמב"ם לשיטתייהו אזלי דסברי פירות המשומר מותרים לאכילה, דהם מפרשים דלא כר"ת אלא אי אתה בוצר כדרך הבוצרים עי"ש, הילכך לדידהו שייך שפיר דינא דבכורים בשביעית. והטורי אבן ט"ו ע"א למס' רה"ש כתב וז"ל במכילתא והביאה רש"י בשמעתין דשביעית פטור מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, מה חיה אוכלת ופטור אף אדם פטור, וקשה לי היקשא למה לי לפטור פירות שביעית מן המעשר תיפוק ליה דשביעית הפקר הוה, והפקר כבר נפקא ליה דפטור מן המעשר מובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו, יצא הפקר שידך וידו שוין כדתניא בספרי ובירושלמי דפאה וכו' עכ"ל, ונראה לי דרש"י אזיל לשיטתו שסובר דשביעית לאו אפקעתא דמלכא רק שהמצוה חל עליו להפקיר, ואם לא הפקיר הריהו עובר על מצוה זו, הילכך הוה אמינא דטרם שבא להפקיר מחויב קודם לקיים המצוה של מעשר, ע"ז בא ללמדנו קרא באנפי נפשיה, דהמ"ע להפקיר שמוטל על בעה"ב מסלק ממנו חיובא דמעשר ואין שום חיוב עליו, ולא דמי לסתם הפקר דפטור מקרא דובא הלוי, אבל בנ"ד הוה הלימוד דמחויב בשביעית להפקיר אעפ"י שעי"ז נפטר ממעשר. בית הבחירה סימן יא. פרק א' מה' בית הבחירה הלכה כ' אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן אסורין להדיוט וכו' ע"כ. והנה הא דכתב ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, בע"כ צריכין לומר דהפסול לגבוה לאו משום דע"י עשייתן להדיוט הוה הזמנה להדיוט, חדא הא הרמב"ם סובר הזמנה לאו מילתא היא, כדאיתא בפרק י"ד מה' אבל שכתב אפילו ארג בגד למת אינו נאסר שאין ההזמנה אוסרת, ועוד אפילו למ"ד הזמנה מילתא היא, הני מילי היכא דמזמין לאיזה ענין דאיכא עליה דין איסור או קדושה וכיוצא בהן, אבל מעולם לא שמענו הזמנה להדיוט דהא ליכא בהזמנה להדיוט שום גדר של איסור או קדושה טומאה וכיוצא בהן, דהאי גוונא אפשר רק למיקרי שלא הוזמן לקדושה דכיון דעשאו להדיוט עי"ז מיחסרא לשם קדושה, אבל לא למיפסל פסול באנפי נפשיה בהא דנעשה הכלי להדיוט, דוגמא לסברא זו דלא שייך הזמנה להדיוט איתא במס' ביצה ב' ע"א ברש"י ד"ה ואין יו"ט מכין לשבת, וז"ל ויו"ט נמי קרי שבת ובעי סעודתו הזמנה, אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא ביה הזמנה עכ"ל, כמו כן בנ"ד לא שייך הזמנה להדיוט, אלא כוונת הרמב"ם פשוט, כיון דעשאו לשם הדיוט א"כ ממילא מיחסרא הזמנה לשמה לשם קדושה, והיינו הך דרישא של הרמב"ם דאין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם עשאן להדיוט מיחסרא הלשמה לשם קדושה, ולאו תרי דיני נינהו כי אם בחדא מחתא.