שלמי ירוחם לב

לאינש דעלמא הזוכה בשדה של חבירו וכדנתבאר ואכתי יש לבאר מהיכא תיתי לן לדמות בכורים להני דחייבים כגון עוללות שכחה ופאה, ולא למעשרות שפטור בהאי גוונא, דהא הגמרא ב"ק דף צ"ד ע"א בהאי דמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דחייב בכל הני שכחה ופאה וכיוצא בהן, מפרש טעמא משום דכתיב תעזוב יתירא למעוטי כהאי גוונא דלא הוה הפקר לפטור, דבעינן עזיבה תמידית וכיון דשוב זכה הבעה"ב משוה"כ חייב, נמצא דאי לאו תעזוב יתירא הוה אמרינן דפטור, לפי"ז בכורים דלא כתיב בהו תעזוב יתירא הו"ל למימר דפטור דאי אפשר לדמות לשכחה ופאה, ברם לאידך גיסא חזינן שם בגמרא דלהכי פטור מן המעשר משום דכתיב רק פעם אחת תעזוב, וכדפירש"י ב"ק כ"ח ע"א ד"ה לפוטרו, דמדכתיב תעזוב גרידא משמע הפקר כל דהו ג"כ פוטר דסגי בעזיבה כל דהו, א"כ לפי"ז בכורים דלא כתיב ביה האי לישנא במשמעותא דעזיבה כל דהו צריך להיות חייב בבכורים, כיון שזכה בעצמו מאי דהפקיר מעיקרא, א"כ שוב לפנינו השאלה שאין לנו הוכחה מוכרחת אם לדמות בכורים לשכחה ופאה או לדין מעשר. אמנם יש לחקור במפקיר פירות שדהו ושוב זכה בהו איך הוא מצד הסברא, אם באמת כבר דינא דהפקר גמור הוא ופטור מכל הני דינים של מתנות עניים וכיוצא בהן, ואם כדי לחייב ובעינן קרא לילפותא ובלא"ה הדעת נוטה לפטור, או הסברא נוטה אדרבה איפכא כיון דמעיקרא היתה שלו ועכשיו שלו אלא דבינתיים הוה הפקר לא מחשבא להפקר וחייב בכל הני דינים של מתנות עניים, ואם לפוטרו בעינן ילפותא מקרא כיון דמעיקרא ועכשיו שלו רק דבינתיים היה הפקר. ונראה לי דחקירה זו יש לפשוט מהרמב"ם שכתב דחייב בעוללות ולקט שכחה ופאה, משום טעמא דמעיקרא שלו ועכשיו שלו, ולא תפס טעמא משום קרא דתעזוב יתירא, אלמא דס"ל דלא בעינן קרא לחייבו בהני דינים, אלא חייב מצד הסברא דחשבינן ליה בהאי גוונא כמו שלא הפקיר מעולם כיון דמעיקרא שלו ועכשיו שלו, רק לפטור בעינן קרא כגון מעשר דאמר הגמרא דפטור הוא משום רק תעזוב גרידא עזיבה כל דהו, וכיון דמסקינן הכי הרי בכורים דלא כתיבה ביה עזיבה כל דהו, חייב מצד הסברא כמו עוללות לקט שכחה ופאה, הילכך אתיא שפיר הא דמשמע מהרמב"ם דשביעית חייב בבכורים דלשיטתו אזיל דכדי לחייבו לא בעינן קרא בהאי גוונא שבעה"ב בעצמו שוב זכה במאי דהפקיר וגם רש"י ס"ל הכי. ואין להקשות על הרמב"ם כיון דלדידיה המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו הא דחייב בפרט ועוללות ופאה הוה מצד הסברא ולא בעינן להאי דינא שום קרא, א"כ למה לן קרא, דתעזוב יתירא ומאי דרשינן ביה דיש לתרץ דהרמב"ם ס"ל כאביי שסובר כל מקום דאמר רחמנא לא תיעבד אי עביד מהני כאביי, ובסוגיא שם תמורה ו' ע"א פריך הגמרא על אביי מהא דתנן מצות הפאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין וכו' תיובתא דאביי, ומשני אמר לך אביי שאני התם דכתיב תעזוב יתירה, ורבא אמר לך דבעינן האי קרא להמפקיר כרמו ובצרו עי"ש, א"כ לאביי חזינן דס"ל דלהא לא צריך קרא, דהמפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפרט ובעוללות מחייבינן מסברא, והתעזוב יתירה אזלא אהא דאם לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין, והרמב"ם ס"ל כאביי, וזהו מקורו שמחייב מצד הסברא משום דמעיקרא שלו והשתא שלו, ובל תתמה אהא דאמרנא דס"ל כאביי, דהנה גם הלחם משנה פרק ו' מה' בכורות הלכה ה', מביא מהא דפסק המוכר מעשר בהמה לא עשה כלום ולא קנה לוקח הילכך אינו לוקה, אלמא דס"ל כאביי משוה"כ כיון דלא מהני לא לקי, דאי כרבא אע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, ולפי"ד גם מסוגיא דילן מוכח שפיר דס"ל כאביי כמבואר לעיל והנה התוס' ב"ק צ"ד ע"א ד"ה לא הפריש, הקשו שם לאביי דאיצטריך תעזוב יתירא לחייב מן העומרין אם לא הפריש מן הקמה, מפקיר כרמו מנלן דחייב בפאה, ותירצו תרתי שמע מינה, אולם לפי מאי שבארתי הרי ליתא שום קושיא, דאביי ס"ל דלמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו לא בעינן שום קרא דחייב בפרט ושכחה ופאה, כי הסברא גרידא נוטה לומר שחייב דמעיקרא שלו ועכשיו שלו וכדפירש האי טעמא הרמב"ם, המורם מדברי הא דרש"י סובר שביעית חייבת בככורים איירי שהבעה"ב בעצמו חזר וזכה דבהאי גוונא מצד הסברא שחייב כיון דמעיקרא שלו והשתא שלו. אך עדיין יש להקשות לפי"ד למה ליה לרש"י למימר מדנאמר אף כאן אדמתך ללמדנו דאף השביעית חייבת בביכורים הא בלא"ה מצד הסברא חייב כמו שחייב בעוללות ובפאה גבי המפקיר כרמו והשכים ובצרו משום דמעיקרא שלו והשתא שלו ולמה לי קרא דאדמתך כאן במשפטים, לכן נראה לי לחדש דרש"י בא ללמדנו