שלמי ירוחם לא

ג"כ מעשה הנחת תפילין ומחשבה לצאת ידי תפילין, זה אינו דהתם גבי תפילין המעשה מוכיח על מחשבתו לפיכך אם לא חשב לצאת ידי מצות תפילין ג"כ מקיים המצוה, אבל בנ"ד המעשה לא מוכיח על מחשבתו כי המעשה לחוד והמחשבה לחוד, דאין שום הוכחה ממעשה השילוח על מחשבתו לטול את הבנים, וכיון המחשבה לחוד ובלא המחשבה ליתא להמצוה, לפיכך אין מברכין עפ"י כללא דהב"י דאין מברכין על מחשבה שבלב, ושילוח גרידא ליכא שום מצוה דהא אף אם נטל אח"כ את הבנים, הרי מתהווה המצוה מהני תרתי מעשה שילוח ומעשה נטילת הבנים, דבשעת שילוח אם לא חשב לטול את הבנים אכתי לא נגמר המצוה, ואח"כ כשנטל הרי כבר עובר לעשייתן אחרי דהמצוה נעשה למפרע כדבארתי לעיל ודו"ק סימן י. פרק ב' מהלכות בכורים הלכה א' מצוה עשה להביא בכורים למקדש וכו' שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלקיך. והנה המנה"ח מצוה צ"א כתב מדסתם הרמב"ם ולא חילק בין שנה לשנה, משמע מיניה דס"ל דאפילו בשנה השביעית שנת השמטה חייב בבכורים, דאי לא"ה הו"ל לפרושי, ומביא רש"י לס' משפטים שמות כ"ג פסוק י"ט דג"כ ס"ל הכי, דז"ל ראשית בכורי אדמתך תביא אף השביעית חייבת בבכורים לכך נאמר כאן בכורי אדמתך, כיצד אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' ומסיק אכן האוה"ח פ' תבא ד"ה אשר כתב דשנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינו שלו אלא מופקרת לכל, והנה הא דמהרמב"ם מוכח רק מדיוקא בעלמא אבל ברש"י מפורש דשמיטה חייבת בבכורים, ולא איכפת ליה סברא של האוה"ח דהא הפקר הוא לכל ואמאי חייב בבכורים וכ"ז צריך ביאור אמנם קושיא עצומה היא, לא מיבעיא להמהרי"ט חלק א' סימן מ"ב דשביעית אפקעתא דמלכא והפקר דממילא, ודאי דאין שייך חיוב על בעה"ב מצות בכורים אחרי דאינו שלו הוא מן התורה, דהא כבר הופקר ע"י מימרא דרחמנא, אלא אפילו להב"י דס"ל דשביעית לאו אפקעתא דמלכא, רק שהטילה התורה על בעה"ב חיובא להפקיר, ואם לא הפקיר אינו אלא כעובר על מצות התורה ולא הוי הפקר בעל כרחו, וכדאיתא דדייקי ג"כ מהא דאיתא ברש"י רה"ש ט"ו ע"א ד"ה א"ל אביי, וז"ל שם ומחויב להפקירה, אלמא דגם רש"י ס"ל הכי, אפי"ה אף להב"י ורש"י יש להקשות כיון דחל על בעה"ב המצוה להפקיר בשביעית, מצוה זו גופה עוברת ממנו המצוה דבכורים, ועוד הא תמיד המצוה להפקיר באה מיד בכניסתו לשנה השביעית טרם שנתן עיניו בהפרי שבכרה, ואפילו אם נאמר דחלו התרתי מצות בהדדי ואפשר לקיים שתיהם, חלק מהם יקיים מצות בכורים והשאר יפקיר, לפי"ז מאי איריא בכורים הרי כל המעשרות נמי, אלא ע"כ צ"ל דעל כל חטה וחטה ושל פרי בפני עצמו חלו המצות הפקר ובכורים בבת אחת, והרי סותרות זו את זו דאם הפקר לאו בכורים וכן איפכא. לכן נראה לי בע"כ ליישב את דברי רש"י, דאיירי בדעבד בעה"ב כדינו שהפקיר את כל פירותיו בשביעית כדבעי למיהוי, אולם הרי הרשות בידו ג"כ לטול ולאכול מהפירות הללו שהפקיר, דהא גם להבעה"ב גופיה מיחשבא להפקר ויש בידו לזכות כמו אינש דעלמא, לפיכך איכא שאלה אם הבעה"ב גופיה אחרי שהפקיר פירותיו בשביעית אם חזר וזכה מההפקר, אם בהאי גוונא איכא על בעה"ב חיובא דבכורים כיון דמעיקרא היה שלו ועכשיו שלו ע"י שזכה אלא בינתיים היה הפקר, ע"ז אפשר דמחדש לנו רש"י דבהאי גוונא חייב בבכורים וחשבינן ליה כמו שלא הפקיר מעולם, וזהו כוונת רש"י דשביעית חייבת בבכורים אם הבעה"ב זכה בהפירות גופייהו שהפקיר, דשאני אינש דעלמא מדידיה כיון דמעיקרא היה שלו ועכשיו שלו אלא דבינתיים היה הפקר דבה"ג אינו פטור ממצות בכורים תדע דכעין זה איתא במס' תמורה דף ו' המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה ופטור מן המעשר, והרמב"ם פרק ה' מה' מתנות עניים הלכה כ"ז כתב בהאי לישנא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה, שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל, הרי חזינן בהדיא היכא דמעיקרא היה שלו ועכשיו שלו אעפ"י שבינתיים היה הפקר, קרינן ביה שדך וכרמך וחייב בכל הני, כמו כן בנ"ד אם הפקיר משום מצות שביעית אולם אח"כ שוב זכה בפירותיו שהפקיר חייב בבכורים דקרינא ביה אדמתך, דהפטור בשביעית אינו אלא