שלמי ירוחם ל

זה מקריב הכפרה לאחר התמיד, ופריך הגמרא מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, ומשני רב פפא אפילו תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח דלא פסל בלינה, והיום יאכל את הבשר כלומר בתוך זמן אכילת הכהנים, ע"ז פריך הגמרא שפיר והא כל זמן דלא אכלי הכהנים את הבשר בעלים לא מתכפרי, דהא הבשר איתיה ושרי לאכול ולא אכלי דבכהאי גוונא ודאי לא מתכפרי הבעלים דהתם הא איירי בתוך זמן אכילה דליכא נותר ושרי לאכול הבשר הילכך אם לא אכלי לא מתכפרי. ובזה יש להסביר מאי דלכאורה יש להקשות על פירוש הר"ח הא דפריך הגמרא ביבמות כיון דלא אכלי בעלים לא מתכפרי, משוה"כ שוב צריך להביא קרבן אחר, א"כ מאי האי דמשני הגמרא שב ואל תעשה שאני, הא חזרה קושית הגמרא למקומה הא מביא חולין לעזרה, אמנם יש לתרץ דהני מילי אם הקרבן כשר והורצה מדאורייתא, אלא שבאו חכמים ואמרו לפוסלו שייכא להקשות הא מביא חולין לעזרה דמן התורה קרבן כשר הוא, אבל אם אמרו חכמים לא לאכול הבשר דשב ואל תעשה הוא, ואם הכהנים לא אכלי הבשר הרי הקרבן ממילא פסול אף מן התורה דהא לא אכלו הבשר, לפיכך אם מביא אח"כ קרבן מחדש לא הוה חולין בעזרה, אולם לפי"ד בלא"ה ניחא דאם לא אכלי הבשר ונשאר נותר, א"כ הבעלים סוכ"ס מתכפרי אחר זמן אכילת הבשר דהא ליתא הבשר ולא מעכבא כפרה ואינו צריך להביא קרבן אחר, והא דפריך הגמרא אליבא דר"ח כיון דלא אכלי הכהנים הבשר הבעלים לא מתכפרי אינו אלא אתוך זמן אכילת הקרבן, ורש"י לא ניחא ליה למימר דפריך הגמרא סתמא דלא מכפרי הבעלים, דהא אפשר להתכפר אחר זמן שיהיה נותר, לפיכך גריס קושית הגמרא אהא דלא מקיימי הכהנים את העשה ואכלו הכהנים ואהא דכתב הרשב"א דאין מברכין על שלוח הקן משום דלא צונו ליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה, הקשה הבנין ציון סימן י"ד הא משכחת לה מצות שילוח בלא עבירה, כגון שלא יגביה את האם מעל הבנים אלא יפריחנה, אמנם אם מגביהה מיד עובר על לא תקח ואיכא עבירה, אבל אם אינו מגביהה ואינו עושה שום קנין ולא קיחה בידים הרי ליכא עבירה א"כ בכהאי גוונא אמאי לא יברך, לכן תירץ דאף בהאי גוונא ג"כ אינו מברך דהא בעינן עובר לעשייתו ואם יברך שמא תפרח מעצמה ע"כ, אולם תמה אני הרי מה נעשה אם יאחז בידו בלא שום קנין הא אז יכול לברך דאין חשש שמא תפרח כיון דאוחז בידו ואחר שיברך יפריחנה, א"כ בהאי גוונא אמאי לא יברך. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דאיתא בתשובת חוות יאיר סימן ס"ז שנשאל אם יקרא קן צפור לפני אדם בשדה אם מחויב לזקוק ליה לשלח את האם או רשאי לילך לדרכו, דלא אמרה תורה שלח תשלח רק אם רצה ליקח הבנים, ומסיק שאינו מחויב לטפל ע"כ, א"כ אפשר לומר אף אם מטפל ומגרש את האם ג"כ אין מקיים המצוה דשלח תשלח אם בדעתו לא היתה לטול את הבנים, דהני מילי דמקיים את העשה רק אם בדעתו בשעת השילוח לטול את הבנים, מוכח מזה דכל המצוה דשלוח הקן מצטרפת מהני תרתי מן מעשה השילוח ומן המחשבה לטול את הבנים, כלומר המעשה שילוח את האם ומחשבה לטול את הבנים, אמנם יש עוד אופן דבשעת שילוח האם לא חשב לטול את הבנים דבשעת מעשה לא קיים המצוה, אבל אם נמלך אח"כ ונטל את הבנים מקיים המצוה למפרע. המורם מדברי דמצוה דשלוח מתהווה מן מעשה ומחשבה השתא ניחא מאי דאין מברכין על שילוח הקן, דאי בגוונא דשלח את האם ולא חשב בשעת שילוח לטול את הבנים, אלא שלח ע"מ שלא ליטול את הבנים ואח"כ שוב נמלך ונטל את הבנים דקיים המצוה למפרע, אולם לברך אינו צריך דהא בשעת השילוח את האם אכתי לא קיים המצוה, ואיך יברך, ואח"כ כשנמלך ונטל את הבנים אין לו לברך דהמצוה כבר נעשה למפרע ואין מברכין עובר לעשייתן, ובאופן האחר ששלח האם ע"מ לטול את הבנים, אבל כיון דהמצוה לא מתהווה ע"י מעשה שילוח האם גרידא, כי אם בעינן עוד דבר המצטרף כלומר המחשבה לטול את הבנים, ומתהווה מהני תרתי מעשה שילוח את האם ומחשבה לטול את הבנים, אפשר לומר דבכהאי גוונא אין מברכין כיון דהברכה הוה משום מחשבה ג"כ, וכמו שבארתי בס' דברי ירוחם סימן ל"ו את הב"י או"ח סימן תל"ב, דאיתא שם הא דמברכין על ביעור חמץ ואין מברכין על הבדיקה לפי שאינה גמר מצותה, והא דאין מברכין על ביטול חמץ לפי שאינו ראוי לברך על המחשבה עי"ש, א"כ ה"נ כיון דהמצוה מתהווה ע"י המחשבה דגם היא גורמת את המצוה, איכא האי כללא דאין מברכין על המחשבה שבלב, ואם תאמר הרי כל המצות כגון תפילין וכיוצא בהן הרי איכא