שלמי ירוחם כט

ומביא הרשב"א גירסת הר"ח וכיון דהבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה להו, דמשמע מינה שאם הכהנים אינם אוכלים הבשר אין הבעלים מתכפרים, והקשה הרמב"ן והלא הבשר שנטמא אינו אוכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין ואעפי"כ הבעלים מתכפרים בדם, ומתרץ דכל שלא נטמא הבשר ואפשר לאכלה אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזיה"כ הוא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו הבעלים אא"כ נאכל הבשר, אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכל דבר תורה בכי הא נתכפרו הבעלים, ויש כעין זה בהקטרת אימורין דכי איתנייהו מעכבי בשר מאכילה, וכי ליתנייהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבי וכו', ומדברי רש"י נראה שאינו גורס הכי אלא הכי גורס, והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך, אלמא מרש"י דקושית הגמרא הוה רק מה שהכהנים מבטלים את העשה דואכלו, אבל הא דאין מתכפרים הבעלים אם הכהנים אין אוכלים הבשר לא איכפת ליה, משום דס"ל דאמנם לכתחילה בעינן שיאכלו הכהנים את הבשר אבל אם אין אוכלין לא מעכבי את הכפרה, דאכילה לא מעכב אף היכא דאפשר לאכול את הבשר. אמנם האי דינא דמבאר הרמב"ן אליבא דגירסא של הר"ח, דהני מילי דאכילת הבשר של הכהנים מעכבים את הכפרה רק אם איתא הבשר וראוי לאכילה, אבל אם ליכא הבשר כגון שנטמאו אז כיון דהכהנים אינם יכולים לאכול את הבשר הבעלים מתכפרים טעון הסבר, ממנ"פ אם אכילת הכהנים ג"כ חלק מהכפרה כמו זריקת הדם, מה לי אם הבשר נטמא או נאבד סוכ"ס מיחסרא כפרה כמו דליתא הדם לזריקה דמעכב את הכפרה, ואף אם נאמר דעיקר כפרה הוא זריקת הדם, ואכילת הבשר הוה רק כעין תנאי בזריקת הדם, דהני מילי דהזריקה מכפרת רק דאם אח"כ אוכלים את הבשר, ג"כ לא אתיא שפיר אמאי מכפרת זריקת הדם בהאי גוונא דלא רצו לאכול הא לא נתקיים התנאי, ואין לומר דמשום אונסא לא נתקיים התנאי דהא נטמא או נאבד לאו אונסא נינהו, לכן נראה לי להסביר דשאני זריקת הדם מאכילת הבשר, דגבי זריקת הדם כתיב בקרא ויקרא י"ז כי הדם הוא בנפש יכפר, א"כ הדם הוא עיקר המכפר וזריקת הדם מצוה דחיובא הוא, הילכך אי אפשר לומר דאם ליכא דם לא יזרוק דהא עיקר החיוב הוא שיהיה דם כדי לזרקו, אבל אכילת הבשר ילפינן מקרא ואכלו את הבשר אשר כופר בהם, כלומר דלאו מצוה חיובית היא, אלא אם איכא הבשר מחוייבים הכהנים לקיים את העשה דואכלו ומעכבת את הכפרה, אבל היכא דהבשר ליתא אינו מעכב את הכפרה דאז ליכא המצוה דואכלו כיון דמצות כהנים לאכול את הבשר לאו מצוה חיובית כי אם כמו ציצית דאם לובש את הבגד חייב, ברם בלא"ה ניחא דאיכא כמה דברים בדיני קרבנות דאם איתא מעכב ואם ליכא לא מעכב אולם לרש"י דס"ל דאף אם איתא הבשר והכהנים לא אכלי ג"כ מתכפרי הבעלים, איך יפרנס את הגמרא ערוכה במס' פסחים נ"ט ע"ב דתניא יכול יהו הכהנים רשאין בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין, ר"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו, וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי, דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, הרי בהדיא דאם הכהנים לא אכלי הבשר בעלים לא מתכפרי לכן נראה לי לחדש דגם רש"י ס"ל הכי דאם הבשר איתא והכהנים לא אכלו דהבעלים לא מתכפרי, והא דפריך הגמרא ביבמות רק אהא דלא מקיימי הכהנים את המ"ע דואכלו הכהנים ולא אכפת ליה הא דהבעלים לא מתכפרי יש לתרץ דאף אם הכהנים לא אכלי הבשר אמנם דלא מתכפרי הבעלים בתוך זמן אכילת הקרבן, ברם לאחר זמן אכילה אם לא אכלו הכהנים קודם הרי נעשה הבשר נותר דאז אליבא דכו"ע הבעלים מתכפרי דהא הוה כמאן דליתא הבשר כמו גבי נטמא או נאבד, וכדאיתא התם פסחים נ"ט ע"ב בתוד"ה יכול וז"ל אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרים בעלים, נמצא דלגבי כפרת בעלים ודאי דמתכפרי אף אם לא אכלי הכהנים את הבשר, רק החילוק הוא בזמן, דאם אכלי הבשר מתכפרים הבעלים מיד, ואם לא אכלי, אמנם בזמן היתר אכילה לא מתכפרי דהא איתא הבשר ולא אכלי, אבל לאחר זמן אכילה הרי נעשה הבשר נותר דאז לא מצו הכהנים לאכול, והוי כמו נטמא ונאבד הבשר דמתכפרי אעפ"י דלא אכלי לפי"ז ניחא דברי רש"י הגמרא דיבמות דלא פריך הא בעלים לא מיתכפרי אם הכהנים לא אכלו הבשר, דבאופן זה הקושיא לא חמירא דהא סוכ"ס יתכפרו הבעלים לאחר זמן שיהיה נותר, אבל במס' פסחים דאיירי התם לגבי מחוסר כפורים בשאר ימות השנה אם הביא שלמי נדבה קודם הקרבן תמיד, דאם לא יביא כפרתו לא יאכל את שלמיו ואכילת קדשים עשה דמשום