שלמי ירוחם כז

דף ז' ע"ב והרמב"ם בפרק א' מה' בכורות ה' י"ז ס"ל כוותיה, דז"ל שם "וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו כדי למוכרו' וכו' עי"ש, והגמרא שם באותו דף פריך על רבה בר אבוה כמה קושיות ואחת מהן ממתניתין "אמר ליה ר' יוחנן בן נורי מה לי אם אינו מוכר בחטאת ואשם שהרי אינו זכין בהן בחייהן תאמר בבכור שזכין בחייו, ומשני דמיירי בבכור בחו"ל, אבל תם בזמן המקדש אף בבכור אין זכין בחייו' והיינו דלא כדברי האמורים לעיל דיש לכהן בבכור זכות מחיים אף בזמן המקדש דחזיא להקרבה. אבל לא קשיא דרבה בר אבוה מיירי לענין למכרו דבעינן בשעת הקנין ממון ממש וכיון דחזי להקרבה ואסור בהנאה אין לו חלק עכשיו בבכור כדי למכרו דנפקע ממנו דין ממונו, דמשוה"כ מדייק הרמב"ם בלישניה אין לו זכות כדי למכרו עי"ש, אבל עצם הזכות דאכילה לאחר הקרבה שיש לו תיכף משנולד הבכור מרחם שעדיין לא חזי לקרבן זכות זו לא נפקע וזכותו קיימת, ודמי ממש לכהן אחד שיש לו בכור מעדר שלו דאעפ"י שאסור בהנאה עד הקרבה אפי"ה שם בעליו לא נפקע, וכמו דאשכחן בהמקנה מס' קידושין דף נ"ב דלכ"ע אסור לגזול קדשים קלים דחבריה דכיון דזכו משלחן גבוה אית בהו לאו דלא תגזול, כמו כן בנדון דבכור אף אם הבכור ביד ישראל אסור לגזול משום דבעלותו דכהן לא נפקע. המורם מדברי דאיכא שתי זכויות זכות דמכירה וזכות דבעלות לאכול אחר הקרבה, ובא האי דינא דחזי להקרבה ומפקיע את הזכות דמכירה שאינו יכול למכרו כיון דאסור בהנאה ומחויב להקריבו, אבל זכות בעלות לאכילה לאחר הקרבה לא פקע אף לרבה בר אבוה וגם לרמב"ם דס"ל כוותיה, דודאי יש לכהן זכות אכילה אף מחיים קודם הקרבה ובזה יש לתרץ מאי דהקשה ה"לחם משנה" בהלכה זו אהא דכתב הרמב"ם בהאי לישנא שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו כדי למכרו מהא דכתב הרמב"ם בה' תמורה פרק א' ואין הכהנים ממירים בבכורה שאעפ"י שהוא זוכה בו מחיים אין זוכה בו מתחילה, משמע דיש לו בו זכיה מחיים, ולדידי ניחא דבהלכות תמורה הוה כוונת הרמב"ם מזכיה מחיים לאכילה דלאחר הקרבה, ע"ז מפרש שם הרמב"ם בהלכה ט' וז"ל אין הכהנין ממירין בחטאת ואשם שאעפ"י שהם שלהם אין זוכין בהם מחיים שאין להם בבשר עד שיזרוק הדם ואין הכהנים ממירין בבכורה שאעפ"י שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא עכ"ל. הרי לפנינו בהדיא הכוונה לענין הבשר לאכילה. דלאחר הקרבה, משוה"כ כתב בחטאת ואשם אין זוכין בהן מחיים שאין להם בבשר עד שיזרוק הדם, וכהנים בבכורה כתב אע"פ שהוא זוכה בו מחיים נמי בכהאי גוונא באכילת הבשר, ואפי"ה אין ממירים משום גזיה"כ דמפרש שם במתניתין ד' ח' ע"א והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כקודש, דהיכן חל בבית בעלים עי"ש, אבל הרמב"ם דהלכות בכורות מיירי לענין זכות למוכרו דזכיה זו מופקעת ע"י דחזי להקרבה שהפקיעה אותו מחיים, ולא נשאר רק זכות אכילת הבשר דלאחר הקרבה. המורם מדברי דגבי בכור אף בזמן דחזי להקרבה יש לכהנים בו זכות בעלות לאכול הבשר אפילו מחיים, ברם גם זאת אי אפשר להכחיש דגם להקדש יש חלק בו, והוה בהמת השותפין דשייך לכהן משום זכות דאכילה לאחר הקרבה, ושייך להקדש דהקרבה דהיא אכילת המזבח כגון הקטרת האימורין, והשתא שפיר לתרץ קושית המנה"ח דשאני חטאת ואשם דהם שייכים רק להקדש גרידא ואין לכהנים שום חלק בהם מחיים בזמן שהן ביד ישראל, הילכך אסור להאכילם בתרומה, אפילו לשיטת התוס' יבמות דף ס"ו ד"ה לא יאכילנה, דס"ל דתרומה אסורה לבהמתו של ישראל משום איסור הנאה של כילוי, וכדמביא המל"מ פ"ב מה' תרומות דעת התוס' דהנאה של כילוי אסורה מדאורייתא, אי אפשר להתיר לבהמתם של חטאות ואשמות של ישראל לאכול בתרומה, וכש"כ להר"ש בתרומות פרק י"א משנה ט' דס"ל טעמא מהמקרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו ונפש אפילו בהמה במשמע, בודאי אסור להאכיל לבהמתו של הקדש גרידא תרומה דהא לאו קנין כספו דכהן היא וגם הרמב"ם מפרש טעמא דקנין כספו, אבל בכור אעפ"י דיש להקדש חלק בו מחיים מיהא גם לכהן חלק בו כדבארתי שהוא בכור השותפים הילכך שפיר מותר להאכיל לבכור בתרומה אם לא משום חלקו דהקדש, אבל משום חלקו דכהן בטל איסורא דהנאת כילוי וליכא ג"כ איסורא דקנין כספו דהא שייך לכהן ג"כ והוה קנין דכהן משוה"כ פסק שפיר הרמב"ם שמותר להאכיל תרומה לבכור משום דהא גם לכהן חלק בו כאמור לעיל ואך עדיין יש להקשות מהא דאיתא בפני יהושע גיטין מביא בשם התורת כהנים,