שלמי ירוחם כו

עניים הלכה כ"ג המקדיש כרמו עד שלו נודעו העוללות, אין העוללות לעניים, ואם משנודעו העוללות, העוללות לעניים ויתנו שכר גדולם להקדש עי"ש, הרי בהדיא משנודעו העוללות חל ההקדש רק על הכרם ולא על העוללות משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, דלאחר שנודעו חל חיוב העוללות ואין בידו להקדיש, ואין לחלק ולומר דהתם העוללות נעשים ממילא לעניים, דהא פאה לאחר שהפריש לא גרע מעוללות דממילא. סימן ח. פרק ט' מהלכות תרומות ה' ט' כתב וז"ל "פרתו של ישראל שילדה בכור מאכילו תרומה שהבכור לכהנים" עכ"ל. וכתב המנה"ח ר"פ בהאי לישנא ולדידי צ"ע דידוע בודאי אם ישראל יש לו איזה קרבן אפילו קדשי קדשים שכולם לכהנים כגון חטאת ואשם, מ"מ אינה מאכילה בתרומה דלאו ממון דכהן הוא דמשלחן גבוה קא זכו לאחר הקטרת אימורין כמבואר בש"ס ב"ק י"ב וקידושין סוגיא דהמקדש בחלקו, דשם מבואר דאף ר"י הגלילי דסובר קדשים קלים ממון בעלים הן, א"כ בכור תם חי בזמן שבהמ"ק קיים דראוי להקרבה אין רשאי הכהן למכרו ולקדש בו דלאו ממון דידיה הוא דמשלחן גבוה קא זכו, וכן פירש הרמב"ם פ"א מה' בכורות, וא"כ איך כתב הרמב"ם סתם שמותר להאכיל תרומה לבכור כיון שהוא לכהן הו"ל לחלק דדוקא בזמה"ז או בכור בחו"ל או בעל מום, אבל בכור תם בזמן המקדש כיון דלא הוה ממון כהן רק משלחן גבוה קא זכו דאסור להאכילו לפי דעתו כמו שאר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם דאינו מאכילם וכו' עכ"ל ברם לא קא חזינא שום דמיון לחטאת ואשם קודם הקטרת אימורין, דהתם אין לכהנים שום זכות בעלות בחטאות ואשמות מחיים כי הן שייכות רק לגבוה, אלא איכא דין התורה דלאחר זריקה והקטרה זוכים הכהנים לאכול את הבשר הניתר ע"י תיקון הקרבן כהלכתו, וכי קא זכו לאחר הקטרה משלחן גבוה קא זכו דרק אז בא זכותם, אבל בזמן שהבהמה חי אין לכהנים שום חלק ושייכות בה, לא כן בבכור אף בזמן המקדש דחזי להקרבה יש לכהנים זכות ביה אף מחיים, דהא דחזי להקרבה אינו עוקר זכותו ובעלותו, אלא פועל רק לאסור על הכהנים למכור ולקדש בו את האשה משום דקודם הקרבה אסור בהנאה, אבל סוכ"ס זכותו ובעלותו לא עקר כי יש לו הזכות מחיים כדי לאכול אחרי זריקה והקטרה ואפילו אם נאמר דדין איסור הנאה מפקיע בעלותו כפי דאיכא ראשונים דאמרי איסורי הנאה לית להו בעלים, הני מילי באיסור הנאה לגמרי, אבל בנ"ד הרי אין האיסור אלא עד הקרבה ואח"כ מותר אף באכילה. בכהאי גוונא כ"ע מודים דשייכא בהו זכות קנין בעלות, תדע אם הכהן בא ותפס חטאתו של ישראל מחיים ודאי דמוציאין מידו, ואינו יכול לומר אני מחזיק בו עד שיוקרב כדי לאכול את הבשר, ובבכור אם בא כהן ותפס ודאי דאין מוציאין מידו, ועדיפא ממנה אשכחן דס"ל לרמב"ם דאף בספק בכור ג"כ אין מוציאין מידו, הרי בולט החילוק דגבי חטאת ואשם אין לכהן בהם שום שייכות מחיים, אבל בכור יש לכהן בו זכות בעלות מחיים תיכף משנולד כדי לאכול ממנו אחר זריקה והקטרה. ועוד אם אמרינן דבכור בזמן המקדש הוה כחטאת ואשם דאין לו שום חלק קודם הקרבה, א"כ למה צותה התורה ליתן לכהן את הבכור מחיים אחרי דהוא אסור בהנאה, ולא מיבעיא לפוסקים דס"ל דאיסורי הנאה ליכא בהו דין זכיה דאז הרי לא שייך מצות נתינה לישראל ולא זכיה לכהן, ואפילו להריב"ש סימן ת"א שסובר דאיכא דין זכיה באיסורי הנאה מדאמרינן בע"ז מכי אגבהה קניה עי"ש, אפי"ה חזינן חילוק גדול מחטאת ואשם שאינו מחויב ליתן לכהן קודם שבא להקריבנו, ובכור מחויב ליתן לכהן תיכף אחרי לידתו, גם אשכחן במס' בכורות דף כ"ח ע"א האי קרא דיהיה לך לימד על בכור בע"מ שנותנו לכהן שלא מצינו כן בכל התורה כולה, ופירש שם התוד"ה שלא, דחטאת ואשם שהן לכהן אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו מפסיד גם לכהן, אבל בכור אפילו בע"מ דכהן הוא וכו' עי"ש, נמצא דזהו החילוק דחטאת ואשם אין לכהן שום חלק בהן אלא דהקטרת האימורין מזכהו, הילכך בעל מום כיון דלא בא לידי הקרבה מפסיד גם הכהן, אבל בכור יש לכהן בו תיכף משנולד זכות מחיים ושלו הוא, אלא הא דחזי להקרבה אסר עליו בהנאה ואריא דרביע עליה, וכיון דהוא בע"מ דאינו בהקרבה ואין מה לאוסרו נשאר הכהן בעלים כדמעיקרא, דאי לא"ה מהיכא תיתי להיות לכהן בעלים על בכור בע"מ אחרי דלא בא לידי הקרבה. אמנם כל עיקרא דהאי דינא דבכור בזמן המקדש דחזי להקרבה משלחן גבוה קא זכו, הריהו מימרא דרבה בר אבוה במס' ערכין