שלמי ירוחם כה

החיוב, ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבא ליד העני, אף השבולת של לקט חייב במעשר כיון שלא באה ליד עני, הא לא קשיא משום דאפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעל הבית עכ"ל, הרי אף המל"מ מפרש דפאה תלויה בדעת בעה"ב ודעתו הוא שתהי' פאה לאחר שיזכו העניים, א"כ לדידיה גופיה הא ליכא להוכיח מהא דהעכו"ם שלקט פאה חייב במעשר, דשאני פאה דלא אפריש אדעתא דעכו"ם, אבל לגבי עני ישראל אפשר דדעתי' הוא להיות תיכף פאה לכל הדינים אף עד שלא זכו בה העניים כדבארתי. והחילוק בין לקט לפאה לענין דעת בעה"ב, אשכחן ג"כ במס' תמורה דף כ"ה ע"א, בעי אילפא אמר על לקט עם נשירת רובו יהא הפקר, לקט הוה או הפקר הוה, לקט הוה שכן קדושתו בידי שמים, או דילמא הפקר הוה שכן זוכין בו עניים ועשירים, וא"ל אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מדבעי הגמרא דוקא בלקט ולא בפאה, היינו כדבארתי משום דלקט לא תלוי בדעת בעה"ב אלא קדוש מאליו, ולפיכך מדמי שם הגמרא לדינא דבכור, אם אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה, עולה הוה, או בכור הוה שכן קדושתו מרחם, דג"כ אינו תלוי בדעת בעה"ב כמו לקט, אבל לענין פאה ליכא שום שאלה, אם בשעת הפרשה אמר יהא הפקר לעניים ולעשירים ואף לנכרים ודאי דמהני, דכל הפרשה דפאה תלוי בדעת המפריש ורק אפשר דעובר אהא דתעזוב לעניים מיהא ההפרשה קיימת כמו שמתנה דלא דמי ללקט דקדוש מאליו והעמק יהושע מוכיח מהך סוגיא דלקט חל דינו תיכף אף קודם שזכו בו העניים כדאיתא הכא בנשירת רובו הוה לקט, לכן תמה על המל"מ אמאי לא הביא ראיה מהכא רק הביא משיבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שיבלים, ולדידי נראה דמשוה"כ מביא מהתם דהא מוכח בהדיא פטור לגבי מעשר בשעת נשירה עד דלא אתו לידי עניים, אבל מסוגיא דמס' תמורה אמנם מוכח דחל לקט תיכף בנשירה, ברם איכא למימר דהוה לקט רק לענין זה ששייך לעניים ואין בידו שוב להפקיר או להקדיש כי כבר הוא לקט, אבל לגבי פטור מעשרות אכתי אפשר לומר אימתי חל פטור מעשרות רק לאחר שבא לידי עניים, דרק לענין זה הוה לקט דרשאים העניים ללקט ואין ביד בעה"ב למחות על ידן, לכן מביא ממתניתין דשיבולת שנתערבה דהפטור מעשרות כתיבא בהדיא והנה אם אדם שהפריש פאה אם הקדישה לאחר הפרשה אין הקדשו הקדש, לא מבעיא לדעת רש"י שסובר דפאה מטעם הפקר הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אלא אף לפי התוס' והרמב"ם דס"ל דלאו מטעם הפקר, ואף לפי המל"מ דהדין פטור מן המעשר בא לאחר שזכו בה העניים, הני מילי לגבי דין מעשר, דאעפ"י דמיד שהפריש ונעשה פאה לא מיקרי תו שלו, אפי"ה אכתי חייבת במעשר טרם שנכנסה לרשות עני, דלגבי מעשר לא סגי בהכי שיצא מרשות של בעה"ב, כי אם אז פטור אחר שהעני זכה בה דרשות העני פוטר מן המעשר, ואין לומר דמאן דס"ל דפאה חייבת במעשר עד שיזכו עניים הוא דס"ל דלא יצא ג"כ מרשות בעה"ב דתליא זו בזו, זה אינו דבהא לית מאן דפליג דפאה כיון שהפריש יצא מרשותו לגמרי ומיקרי אינו שלו. תדע דמצינו במס' חולין קל"א ע"א הלקט השכחה והפאה כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו, וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות מתנות עניים ה' ח' כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ע"כ, והבעה"ב בעצמו אף אם הוא עני אינו יכול לזכות כדאיתא לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו, לפי זה כיון דהבעה"ב אינו רשאי לזכות לעצמו והעניים נוטלין בעל כרחם, הרי אין לך דבר שאינו שלו גדול מזה ואיך יכול להקדיש דבר שאין לו דין זכיה אדרבה שאסור לו לזכות לעצמו ואחרים נוטלים בעל כרחו, ועוד עדיפא יש להסביר דכמו דאשכחן בהגמרא שהבאתי לעיל תמורה כ"ה דאינו יכול להפקיר את הלקט בנשירת רובו, א"כ פאה לאחר שהפריש בידים לא גרע מלקט שנעשה מאליו, דכמו דהתם לא מהני להקדיש או להפקיר כמו כן בנ"ד, וכש"כ לטעמא דמייתי התם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דגם בנדון דפאה איכא דברי הרב להיות פאה ולא הקדש. ובלא"ה ניחא דלגבי פאה לא בעינן האי טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דהתם דאמר בנשירת רובו יהא הפקר הרי באים כאחת החיוב לקט ודין ההפקר, אבל בנדון דידן דכבר הפריש ונעשה פאה גמורה, ודאי דאינו יכול להקדיש דהא כבר אינו שלו ויצא מרשותו ע"י שהפריש, ואף כי כבר אינו שלו מ"מ לגבי פטור מן המעשר לא סגי בהכי דאינו שלו כי אם בעינן שנכנס לרשות העניים כי הכניסה לרשות עניים זהו דפוטרו, והנה איתא בהדיא לענין מקדיש עוללות, ברמב"ם פ"ד מה' מתנות