שלמי ירוחם כד

אולם לפי מאי דבארתי לעיל דהרמב"ם ס"ל כהתוס' דפאה מיפטרא מן המעשר לאו מטעם הפקר הרי ניחא, דעד כאן מסתפק המל"מ רק אליבא דהרמב"ם דבתריה אזיל, כיון דלאו מטעם הפקר כי אם דינא באנפי נפשיה דפאה פטורה מן המעשר, לפיכך מסתפק שפיר אם דין הפטור חל תיכף משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים, אבל אליבא דרש"י דס"ל דפאה פטורה מטעם הפקר ליכא שום ספיקא דודאי בא הפטור תיכף משהפריש, כמו כל הפקר דעלמא חל תיכף משעה שהפקיר כמו דאיתא במס' נדרים דף מ"ג בסוגיא שם דלא בעינן עד דאתי ליד זוכה. והשתא ניחא דרש"י לשיטתו אזיל דמטעם הפקר הילכך מפרש אעפ"י דנקיט ליה איהו ועדיין לא זכו העניים פטורה מן המעשר דכבר הופקר, אבל אליבא דהרמב"ם אפשר לפרש את הגמרא זה וזה לפוטרו מן המעשר, בהאי גוונא שהוא פאה לענין אם נתן אח"כ לעניים הוה עליה דין פאה לפטור מן המעשר ולא כמתנה בעלמא, אבל טרם שזכו העניים עדיין חקירת המל"מ במקומה עומדת. לפי"ז יש ליישב מאי דלכאורה קשה להבין פלוגתייהו דרש"י ותוס', הא תרווייהו ילפי דפאה פטורה מן המעשר מהקרא ובא הלוי, אלא שהתוס' מפרשי דלאו מטעם הפקר ורש"י סובר מטעם הפקר, סוכ"ס מאי בינייהו לדינא הא לתרוייהו פאה פטורה מן המעשר מאי איכפת לן מאיזה טעם, אבל לדידי ניחא דלרש"י שסובר דפטור פאה מן המעשר הוה מטעם הפקר, ודאי דפטורה אף קודם שזכו בה העניים, אבל לשיטת התוס' כיון דס"ל דלאו מטעם הפקר כי אם דין באנפי נפשיה, יש להסתפק איך הדין אם תיכף משהפריש או לאחר שזכו בה העניים. והנה במל"מ בעצמו מסיק להוכיח דכל שלא באה לרשות עני הפאה חייבת במעשר, וז"ל וראיתי בסוף פרק השולח דף מ"ז בגיטין דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר, מדתנן בפרק ד' דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייב במעשר אלא אם כן הפקיר, דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו"ם אא"כ הפקיר הא מיפקרא וקיימא אלא לאו דעכו"ם ולקטינהו ישראל, לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם, ניהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי אפקרינהו ע"כ, הרי הדבר מבואר דעכו"ם שלקט פאה חייבת במעשר, ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה א"כ הפאה שלקט העכו"ם נמי פטורה וכו' עי"ש. אכן ראיתי איכא למיפרך, קודם כל יש לנו לבאר מאי דתפס הגמרא בלישניה אדעתא דישראל אפקריה אדעתא דעכו"ם לא אפקריה אי אפשר לפרש כפשוטו שמפקיר בפיו דהא פאה באה ע"י הפרשה ולא בעינן שיפקיר בפיו, דהני מילי גבי שביעית איכא פלוגתא בין הראשונים אם התורה הטילה עליו שיפקיר או דהוה אפקעתא דמלכא, אבל בפאה לכו"ע כיון שהפריש הוה פאה דסגי בהכי, תדע ממחלוקת רש"י ותוס' אם פאה מטעם הפקר ואם תאמר דבעינן שיפקיר אין שום מקום לפלוגתא זו, אלא הגמרא מכוין לומר דבשעה שהפריש את הפאה הלא תליא בדעת המפריש, ע"ז אמר כיון דהפרשה גופה עושה דין פאה ובדעתו תליא מילתא אופן ההפרשה, הילכך אם אמרינן שדעתו היתה בשעת הפרשה רק שיזכו בה עניים אבל אדעתא דעכו"ם לא הפריש, אז אם בא העכו"ם וזכה בה הוה לגבי דידיה כמו דלא הפריש ונעקר הדין פאה למפרע, והוה שוב תבואה של בעה"ב גרידא לפיכך איכא חיובא דמעשר עליו, דהא הפריש על תנאי שיזכו בה עניים. וכעין זה איתא במס' ב"ק דף ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אעפ"י שהמקרה אירע אח"כ, א"כ ה"נ הוא הפריש ע"מ שיזכו בה עניים ואם אירע אח"כ שבא עכו"ם וזכה בה אדעתא דידיה לא אפריש ונעקר שם פאה למפרע, ובזה מבואר שפיר מאי דהקשה הרע"א בפרק ד' דמס' פאה משנה ט' אות מ"ב, אהא דאיתא שם במשנה הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אלא א"כ הפקיר, וז"ל ונתקשיתי הא מ"מ שנעשה לקט הרי נעשה הפקר ופקע ממנה חיוב מעשר והנכרי שנטלו גזל את העניים, אבל מאיזה טעם יפקע מזה כח ההפקר ויחול עליו חיוב המעשר וכו' עי"ש דלפי"ד ניחא שהקשה רק על לקט דממילא קדוש בלא דעת בעה"ב, דודאי לא נפקע כח ההפקר, אבל על פאה לא הקשה משום דפאה מדעת המפריש הוא, דבהאי גוונא אמרינן אדעתא דעניים ישראלים אפקרה כלומר אפריש, אבל אדעתא דעכו"ם לא אפריש ונעקר הדין פאה ונפקע ההפקר עוד מסיק שם המל"מ וז"ל כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת במעשר, וכי תימא תיקשי הא חזינן שיבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כו' כי היכי דלא לפריש מן הפטור על