שלמי ירוחם כג

אכן לפי"ד ניחא דכבר בארתי דמקורו של הר"א ממיץ מהגמרא דפוסקין על שער שבשוק, כמו כן מהגמרא דקידושין גבי תרומה מחוברין לכשיתלשו דמהני, א"כ הרי קושיות קומץ המנחה היה ג"כ על הגמרות הנ"ל, אולם לאו קושיא כלל דהא כבר בארתי דאימתי חל הקנין או חלות התרומה רק לכשיבא לידו או לאחר שיתלשו, דכמו כן ודאי כוונת הר"א ממיץ דיכול להקדיש, היינו לכשבא לידו ויזכה מהני הקדשו ע"י אמירתו דלמפרע, והתם בהירושלמי דפריך ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו איירי באופן דההקדש חל תיכף ע"ז פריך שפיר, ומשני במקדיש ראשון ראשון שבא לידו, והסוגיא דמס' חולין ג"כ אתיא שפיר, דאיך אפשר לצייר את האמור דבמוקדשין אין עליו חיובא דלא תקח האם, דהא כל זמן שלא זכה עדיין לא חל ההקדש, אימתי הוא דחל לאחר שיזכה א"כ כבר חל עליו החיוב דלא תקח, ואפילו תימא דחל בבת אחת זכייתו עם חלות קנין ההקדש שהקדיש מעיקרא, ג"כ אין שייך לומר במוקדשין דלאו הקדש גרידא הוא, ועדיפא איכא למימר כיון דההקדש חל רק לאחר שיזכה, א"כ זכייתו עושה הפטור דלא תקח, דמעיקרא הא היתה עליו החיוב דלא תקח, וכיון שע"י שהוא זוכה בה הוא מיפטר, א"כ הזכיה גופה מיקרי לא תקח דממציא פטור בזכייתו ודוק ואהא שהקשה השטמ"ק אמאי יכול הניזק להקדיש הא אינו ברשותו, תירץ הגאון ר' אברהם לופטביר זצ"ל בספרו ז"א סימן ל"ו עפ"י הא דמבואר דר"ע הוא מן הסוברים אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ הוא הדין שאינו ברשותו כדכתב בזה הכו"פ סימן פ"ד ע"כ ולי נראה דאי אפשר לתרץ הכי, למאי דאיתא במס' ב"ק שם ל"ג בתוד"ה איכא בינייהו, וא"ת אמאי לר' ישמעאל אינו קדוש למ"ד בפסחים דף ל' למפרע הוא גובה, ותירצו דלמ"ד למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף, אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר' ישמעאל אינו קדוש ולר"ע קדוש דשותפין נינהו, וכיון דלר"ע קדוש תיכף אעפ"י שלא גבאו לבסוף, אי אפשר לומר משום דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל, דהא אף למ"ד הכי אינו חל הקנין אלא לכשיבא לעולם דאי אפשר להיות קנין על דשלב"ל, אך לפי"ז שוב קשיא תירוצו של השטמ"ק שתירץ דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כלומר לכשיבא לרשותו, הא בהאי גוונא גם ר' ישמעאל מודה דקדוש, בעל כרחך לומר שהשטמ"ק לא ס"ל כתירוץ זה של התוס' כי אם כתירוצו השני של התוס' דפלוגתייהו אף בגבאו לבסוף עיי"ש. סימן ז. הלכות תרומות פרק שני מהלכות תרומות ה' ט' ואלו פטורין מן התרומה. ומן המעשרות הלקט והשכחה והפאה וכו' ובהלכה י"א וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות וכו' ע"כ. והנה איתא במס' ב"ק דף כ"ח ע"א תוד"ה זה וזה, וז"ל ופאה דמיפטרא מן המעשר לאו מטעם הפקר דהא תנן במס' פאה פרק ו' בית הלל אומרים אין הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה, אלא היינו טעמא דמיפטרא כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה, אבל רש"י מפרש התם בהדיא דפאה מיפטרה מן המעשר מטעם הפקר, גם במס' גיטין מז' ע"א ברש"י ד"ה לקט שכחה ופאה ז"ל סתמן הפקר ופטורין מן המעשר, שנאמר ובא הלוי וכו' יצאו אלו שיש לו בהן חלק ונחלה שהרי אף לו הן מופקרין עי"ש ברם מהרמב"ם משמע דס"ל כשיטת התוס' דלאו מטעם הפקר מדמייתי מעיקרא בהלכה ט' דפאה פטורה מן המעשר, ואח"כ בהלכה י"א מסיק וכן ההפקר פטור מן המעשר, אלמא בהדיא דס"ל פאה דמפטרא מן המעשר לאו מטעם הפקר הוא, דהא מסיק אח"כ שהפקר פטור מן המעשר מוכח דלא תלי פאה בדין הפקר. והמל"מ כתב וז"ל ויש להסתפק בהא דקיימ"ל פאה פטורה מן המעשר, אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים, ונפ"מ דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באמרו שהוא עני או באונס, אם חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל, דאי אמרת דמשעה שהפריש נפטר א"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור, ואי אמרת דלא מיפטר כי אם לאחר שבא ליד העני, א"כ זה העשיר חייב לעשר וכו', ותמה עליו העמק יהושע סימן ט"ז מגמרא ערוכה במס' ב"ק כ"ח ע"א, בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה, פאה ואי אמרת עביד אינש דינא לנפשיה אמאי זה וזה פאה לנקוט פזרא וליתיב, אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן מן המעשר ופירש"י דאף פאה הנשארת הפקר חשיבא דאע"ג דנקוט ליה איהו פטור ממעשר, אלמא מזה דהפטור הוא משעת הפרשה, דאי לא"ה אמאי פטור מן המעשר אחרי דעדיין לא זכו בה עניים ע"כ תוכנו.