שלמי ירוחם כא

וכעין זה איתא בישועות יעקב לאו"ח סימן י"ט ס"ק א' שהקשה לשמואל דס"ל כלי קופסא חייבים בציצית, הא דשרי רחמנא כלאים בציצית משום עשה דוחה לא תעשה, הא אף אם אינו לובש הבגד קיים מצות ציצית כיון דחובת מנא הוא ולמה יעבר על איסור כלאים בלבישת הבגד ותירץ כיון דקיי"ל דאף למ"ד כלי קופסא חייבים מ"מ בעינן ראוי ללבישה, א"כ על כרחך התירה תורה כלאים בציצית דאי לא"ה אין הבגד ראוי ללבישה מחמת איסור כלאים דרביע עלה וממילא אין בה קיום המצוה ע"כ א"כ ה"נ בנ"ד כיון דהפקיר ומחויב לקיים נדרו הרי אינו ראוי ללבישה דרשות לכל אדם לזכות בו ואסור לחזור מדבורו, וטרם שזכה הוא בעצמו גם טרם שהניח לאחרים להשתמש בו הרי עובר על קיום נדרו דבהאי גוונא אפשר דאין על הבגד זה המונח בקופסא חיוב ציצית עליו, אף כי עדיין יש לחקור הא כיון דהפקר מיקרי שלו רק מחויב לקיים נדרו אבל הרשות גם בידו לזכות מדין הפקר, א"כ מיקרי ודאי ראוי ללבישה, אם לא שנאמר שהבעלים אסורים לזכות בו דאם יזכו הוה כמו חזרה מן ההפקר, כיון דאמרינן דעדיין הם בעלים אלא מחויבים להניח לאחרים לזכות כ"ז צ"ע. אמנם הדעת נוטה דודאי הבעלים יכולים לזכות כמו אינש דעלמא והאמור בזה אינו אלא לחדודי. סימן ו. עוד בענין הנ"ל השטמ"ק למס' ב"ק דף ל"ג ע"א אהא דאמר שם הגמרא הקדישו ניזק איכא בינייהו דלרבי ישמעאל שסובר יושם השור לא קדוש לר"ע דס"ל יוחלט השור קדוש, והקשה אף לר"ע למה יהיה קדוש הא הוה אינו ברשותו, כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דגם הנגזל אינו יכול להקדיש משום דאינו ברשותו, ותירץ דלאחר שגבאו קדוש דהוה כמו דלמפרע היה ברשותו, וכן בגזל נמי אם הקדישו הנגזל ואח"ז העמיד הגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדוש, והא דרבי יוחנן דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בב"ד עכ"ל בשם רמ"ה והרא"ש, ותמה בזה המנה"ח מצוה נ"א וז"ל והוא חידוש גדול בעיני ועיין במרובה דין זה דר' יוחנן ורמב"ם וחו"מ סימן רמ"א דמשמע דכל דין דבר שלא בא לעולם אף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור, וכאן נראה דאם בא ברשותו הו"ל הקדש למפרע ואינו יכול לחזור בבא לרשותו וצע"ג בזה עכ"ל. ויש לתמוה הרי אין זה שום חידוש, הרי איתא במס' ב"מ ז' ע"א תא שמע מהא דאמר רב נחמן כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש, הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקיה והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, אלמא דכל קושית הגמרא אינו אלא אם באנו לומר קדוש אע"ג דלא אפקיה, אבל אם נאמר דהקדישו קדוש רק אם אפקיה אח"כ ובא לידו, ניחא שפיר אף לר' יוחנן, הרי בהדיא כדברי השטמ"ק דיכול אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו, דאם בא אח"כ לרשותו קדוש ע"י אמירתו דלמפרע, והא דמדמי המנה"ח דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו יש לברר. אמנם לא דמי, דהא בכל קנינים שבעולם בעינן הני תרתי, שיהא המקנה בעלים על החפץ הנמכר, ועוד שיהיה החפץ בעולם כדי שיחול עליו הקנין, גבי דשלב"ל איכא החסרון בהני תרתי, שאינו בעלים וגם חלות הקנין על החפץ ליכא דהא ליתיה, אולם בדבר שאינו ברשותו הריהו באמת בעלים על החפץ דשלו הוא, רק החסרון בחלות הקנין על החפץ כיון שאינו ברשותו, הילכך החילוק בינייהו אם מקנה לכשיבא לידו, דבדבר שלב"ל אף בכהאי גוונא אפשר דלא מהני כיון דאינו בעלים ואין לו שום שייכות להחפץ ולא מהני דבריו כלום, אבל בדבר שאינו ברשותו דהוא בעלים ויש בידו לעשות קנינים, אלא דליכא החפץ בידו להיות עליו הקנין, אבל אם מקנה בהאי גוונא לכשיבא לרשותו ודאי הדעת נוטה להיות קנינו קיים דהא סלק ג"כ חסרון בחלות הקנין דאיכא אח"כ כדי שיחול עליו המכירה. ואין להקשות אהא דאיתא שיטת הר"א ממיץ שהביאו הרא"ש למס' נדרים לה' שסובר בהדיא, דאדם יכול להקדיש מציאה אף שאינו תוך ד' אמותיו ולא זכה עדיין הואיל ובידו לזכות, והרי התם הא מיחסרא הני תרתי דמלבד שהמציאה אינה ברשותו הרי ג"כ אינו בעלים ואין לו שום שייכות משאר בני אדם אפי"ה יכול להקדיש לכשיבוא לידו, לא קשיא כיון דבידו לזכות חשבינן ליה כמו שהוא בעלים וגם ברשותו ממש, ומקורו אפשר לומר מהא דקיי"ל דפוסקין על שער שבשוק, וכדאיתא ברמב"ם פרק כ"ב מה' מכירה הלכה ג' הפוסק על שער שבשוק