שלמי ירוחם כ

מאביהם תפטר מן הבכורה אם ילדה תח"י, כיון דאין יכולים. להקדיש דאין הקדשו של קטן חל, אלא ודאי כיון דהם בעלים על הבהמה בירושה מאביהם, אלא דאיכא דין צדדי שאין הקדשן הקדש אינו שייך לדמות להפקר, דהתם אין יכול להקדיש משום דאין לו שום זכות בהבהמה, באופן זה כיון דאין יכול להקדיש גם מאליה לא קדוש דראוי לבילה בעינן, המורם מדברי דאמנם לרש"י והר"ן דסברי גבי נטל ע"מ לבקרה הוה לוקח ממש ודאי דיפטר ביד הגוי מן הבכורה דהא לוקח הוא, וגם לגבי שביתת בהמתו בשבת ליתיה המוכר בהאי חיובא דכמו שכבר נמכר דמי ופקע רשותו ובעלותו, אבל להרמב"ם שסובר דהלוקח ע"מ לבקרה אינו בינתיים רק כשואל, ודאי דלדידיה חייב בבכורה דהא של המוכר הוא, ובהאי גוונא איכא נמי על המוכר דינא דשביתת בהמתו בשבת דהא דידיה הוא והנה. הטו"א ברה"ש י"ב מביא ראיה דהפקר קדוש בבכורה, מהא דאיתא במס' בכורות דף ג' ע"ב רב מרי בר רחל הוה מקנה לאודנייהו לעכו"ם כדי להפטר מן הבכורה, ואם הפקר פטור מן הבכורה טורח זו למה יפקירם ויפטר מן הבכורה אלמא דלא פסקינן כהתוספתא וכו' עי"ש. ונ"ל ליישב את התוספתא עפ"י דמביא הקצוה"ח סימן רע"ג בשם הב"י את הרמב"ם שכתב ההפקר הרי כנדר ואסור לחזור בו, אם פירש ואומר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין, כי הריהו כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו, ואעפ"י שהוא עצמו יכול לזכות בו זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל, והוכיח מזה דהפקר אינו עושה קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצא מרשותו, אלא ע"כ דהפקר אינו קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל, וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו כמבואר בסימן נ"ב ברמ"א, והא דאמר הגמרא בפ"ק דשבת לב"ש דס"ל שביתת כלים דנר וגיגית אפקורי מפקיר להו, הרי נראה דהפקר עושה קנין דאם אינו עושה קנין אכתי שלו הוא ומצווה על שביתת כליו, ניחא שפיר עפ"י הרשב"א דמפרש שם דב"ד אפקורי מפקרי דהפקר ב"ד ודאי עושה קנין ויוצא לגמרי מרשות בעלים וכ"ו עי"ש. השתא לפי דברי הקצוה"ח יש לפרש דאין שום פלוגתא בין התוספתא להגמרא עובדא דרב מרי בר רחל, דהא ודאי דלא מהני לפטור מן הבכורה אף אם יפקיר, כיון דהפקר מטעם נדר אכתי לא יצא מרשותו ושם בעליו עליה הוא דאיכא דשלו הוא לגמרי, אבל התוספתא איירי בהפקר שלא בא ע"י אדם אלא בהפקר ב"ד או בכל מיני הפקר שאין עליו בעלים דבהאי גוונא כגון בהפקר ב"ד הרי עושה קנין ויצא לגמרי מרשותו ואינו שלו, תדע דאיתא שם בתוספתא בפרק שני דבכורות וז"ל שור המדבר שור הקדש ושור של גר שמת הגר ואין לו יורשים, דכל הני באו להפקר מאליהם ולא ע"י שאדם הפקירו, דבהאי גוונא או גם ע"י הפקר ב"ד ודאי דפטור מן הבכורה כיון דלית לה בעלים. ואכתי יש להעיר לפי מאי דמסיק שם הקצוה"ח גופיה להקשות מהא דאיתא במס' שבת קל"א גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו, ופירש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיובא עליה, א"כ משמע דלגמרי יוצא מרשותו דאם מטעם נדר אכתי שלו הוא אלא שאסור לחזור בו לכן תירץ דאפשר לומר דנהי דהוה שלו מ"מ אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו, ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כאינו שלו ופטור מציצית ע"כ, א"כ ה"נ שוב קשיא אמאי רב מרי לא הפקיר דהא אע"פ, שהוא שלו כיון דאינו יכול לחזור, יפטר מבכורה כמו בהאי גוונא פטור מן הציצית. אכן יש לחלק דין בכור מציצית, דחיובא דציצית אינו אלא בבגד הראוי לאדם ללבישה, לא מיבעיא למ"ד במס' מנחות מ"א ע"א דציצית חובת גברא הוא, אלא אפילו למ"ד ציצית חובת טלית הוא, דאפילו הטלית של ד' כנפות מונח בקופסא ג"כ חייב בציצית, אפי"ה הני מילי אם ראוי לו ללבישה או לכסות בה, אבל אם אינו ראוי אם במציאות, או שאסור לו להשתמש באותו טלית מצד הדין, כגון בנ"ד שהפקיר את הבגד לכל אדם הרי אסור ללבשו או לכסותו לישן עליו דהא מחויב לקיים את נדרו שיזכה כל אדם הרוצה בו, אמנם גם לו הרשות לזכות מהפקרו אבל בלא דין זכיה מההפקר אסור להשתמש ביה, כי איך שייך הפקר לכל והוא לובשו ומשתמש בו הרי עובר על נדרו, וכיון דהבגד הזה אסור ללובשו פטור מן הציצית אעפ"י שהוא עדיין בעלים אף לאחר שהפקירו דבכהאי גוונא הוה כמו שאינו שלו לגמרי כדכ' הקצוה"ח, מה שאין כן בבכור אם מפקיר את הבהמה כיון דלא פקע בעלותו ושלו הוא רק צריך לקיים את נדרו, סוכ"ס כיון דבעצם שלו הוא ודאי דחייב בבכורה, דבזה לא אמרינן דהוה כאינו שלו לגמרי דאם שלו הוא קדוש מאליו.