שלמי ירוחם יח

שהוקדש יצא מרשות בעלים, וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמו כן אחר וכו' עכ"ל, הרי מוכח דלאו מכח המקדיש. סימן ה. פ' ו' מהלכות ערכין ה' כ"ה מי שהיה מוכר דלועים או ביצים וכיוצא בהן. ובא לוקח ונטל אחת והלך לו, אם היו כל דמי אחת ואחת קצובים. הרי זה כמי שפסק ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו שהרי אינו ברשותו, ואם אין הדמים קצובים והקדישה מקודשת שעדיין ברשותו היא, שזה שלקחה לא לקחה דרך גזילה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. מדפירש טעמא דאינו יכול להקדיש את הדלעת זו משום דאינו ברשותו, משמע דס"ל דשלו מיהא הוה עדיין דבעלותו לא נפקעה, דהלוקח לא הוה אלא כשואל את הדלעת עד שיוחלט המקח, רק אעפ"י דשלו הוא כיון דאינו ברשותו אינו יכול להקדיש משום דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, ואין להקשות הא מקורו הוא מהא דאיתא במס' ב"ב דף פ"ח ע"א, ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתו כו"ע שקלי קארי קארי, אמר להו הרי הן מקודשין לשמים, אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיון דקייצי דמייהו, הרי בהדיא תפס הגמרא לישנא דאינו שלו, ברם לא קשיא דבהא לא קפיד הגמרא בלישנא, כמו דאיתא ג"כ איפכא במס' חולין קל"ט ע"א אלא דחזי קן בעלמא ואקדשיה, ומי קדוש הא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והא התם לכ"ע אינו שלו דהא אכתי לא זכה הו"ל להגמרא לומר מה ביתו שלו, אלמא מזה דלא קפיד בלישנא למימר על אינו ברשותו אינו שלו ועל אינו שלו אינו ברשותו כיון דאין נפ"מ דבתרווייהו אינו יכול להקדיש וכמו כן איתא ברמב"ם פרק ד' מה' מכירה הלכה י"ד הנוטל כלים מן האומן ע"מ לבקרן, אם היה דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין מעת שהגביהו נעשה ברשותו וכו' משוה"כ כתב נעשה ברשותו ולא אמר נעשה שלו, הוה ג"כ משום דאזיל לשיטתו דלא הוה על הכלים כי אם כשואל בעלמא שחייב באונסין, אבל רש"י ב"מ פ"א ע"א בסוגיא הלוקח כלים מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנסו בהליכה חייב, פירש"י וז"ל דהואיל וקצץ דמיה ומשכן לשם לקיחה הרי הן לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה, א"כ לפי רש"י מאי דאינו יכול המוכר בינתיים להקדיש הוה משום דכבר נפקעה בעלותו ואינן שלו שכבר מכור דשייך להלוקח. והנה התוס' במס' ב"ב פ"ז ע"ב הלוקח ד"ה הקשו, אם נאמר דהלוקח ע"מ לבקרה אינו אלא כשואל בעלמא, וכמו כן גבי ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרה, א"כ אמאי, אמר רב כהנא דלא מהני הקדשו של מוכר לשמים, כיון דאינו אלא כשאול בידי אחרים והמשאיל הא יכול להקדיש את הדברים שהשאילן בידי אחרים, וכמו שהמשכיר רשאי להקדיש מה שביד השוכר עי"ש, אולם לא דמי דהא השואל מחויב להחזיר את החפץ השאול לו כמו שהוא, ואינו יכול לעכב תחת ידו אף אם רוצה לשלם, כי אינו רשאי לקנות את חפצו של חבירו בעל כרחו דמיקרי חמסן אבל בנדון קארי דההוא גברא או בלוקח ע"מ לבקרה הרי הרשות בידו לעכב את החפץ דבדידיה תליא מילתא לשלם את דמיו הקצובין משוה"כ מיקרי לגבי המוכר אינו ברשותו ואינו יכול להקדיש, נמצא דליכא שום נפ"מ בין הרמב"ם לרש"י דלתרווייהו אין המוכר יכול להקדיש, להרמב"ם משום דאינו ברשותו ולרש"י משום דאינו שלו, רק הנפ"מ לדינא יהיה אם הקדיש הלוקח דלהרמב"ם דאינו אלא כשואל בעלמא אינו קדוש דאינו שלו ולרש"י קדוש כיון דחשיב כלוקח. עוד חילוק גדול איכא בינייהו לגבי שבות בהמתו, דאיתא בר"ן מס' ע"ז ט"ו ע"א מפרש שם בהדיא אם לקח בהמה ע"מ לבקרה ליכא חיובא דשביתת בהמתו על המוכר, דמיחשבא כאינו שלו דכבר מכורה ליד הלוקח, דס"ל כרש"י דלאו שואל הוא כי אם לוקח, לפי"ז להרמב"ם ודאי המוכר חייב משום שביתת בהמתו בשבת, דהא ס"ל דמי שלקח את הבהמה ע"מ לבקרה אינו אלא כשואל ובהמה בעצם של המוכר הוא. אולם המחנה חיים סימן נ"ט ס"ב לא מפרש הכי דמביא שם הלכה למעשה, גוי שלקח מישראל פרה מעוברת ושילם לו חצי המעות ולקח אותה לביתו ע"מ לבקרה ע"י קרובו ואם יוטב בעיניו יחזירנו עד חודש, ואחר כ' יום בא הגוי להחזיר את הפרה עם הוולד הנולד בינתיים, מה דינו של הוולד הנולד בבית הגוי אם הוא קדוש או לא, ומסיק שם לא מיבעיא להר"ן דס"ל אם משך חפץ ע"מ לבקרו היכא דדמיו קצובים