שלמי ירוחם יז

אם השה פחות הרבה משויה, אבל אם פודה בעגל או בחיה אינו אלא בשויה ממש ובפחות משויה אינו פדוי, ואמאי לא אמרינן לא יהא פטר חמור חמור מהקדש, דאמרינן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, לכן מבאר כיון דקדושת פטר חמור בא מאליו ולא ע"י בעלים דקדושתו מרחם, הרי הבעלים כאחר לגבי הקדש דמי ובאחר הא לא מהני אף בהקדש חילול בפחות משויה, ומזה מביא ראיה לדברי התוס' לחלק בין בעלים לאחרים עי"ש, אלמא גם מטורי אבן כדברי, דהעיקר תליא במקדיש בפיו ולא בבעלים דהא גבי פטר חמור לא נפקע שם בעלים, ואפי"ה כיון דלא הוקדש ע"י פיו אינו יכול לחלל בפחות משויה דשאני התפסה מחילול, דלגבי התפסה בעינן בעלים ולענין חילול תליא רק במקדיש, דאם הקדיש לבדה"ב אעפ"י שכבר נפקע בעלותו אפי"ה אם חללו אף בפחות משויה מחולל אכן שם באבני שוהם פירש הטורי אבן סברא אחרת, דלפיכך הבעלים חללו מנה בשוה פרוטה מחולל, הואיל וקיימ"ל דנשאלין על ההקדש הילכך הואיל ויכול לשאול ולעקור את ההקדש חנם יכול ג"כ לפדות אף בפחות משויה, מה שאין כן באחר דליתיה בשאלה, זאת אומרת דלסברא זו לא איריא מי היה המקדיש, אלא אף המקדיש אם באופן דליתיה בשאלה כגון אליבא דסברי דאחר דאתיא לידי גזבר לא מצי למשאל, לא יהיה אף ביד המקדיש לפדות בפחות משויה כדביאר העו"א בעצמו, א"כ לדידיה שוב קשה התוס' דתמורה שכתבו גבי קדשי בדה"ב לא מהני התפסה משום דאין לבעלים יותר משאר בני אדם א"כ אמאי יכול לפדות מנה בשוה פרוטה הא לאו בעלים הוא, ואם חשבינן ליה לבעלים כיון דיכול לשאל אמאי לא מהני ג"כ התפסה, אבל לפי"ד ניחא דלאו בבעלות תליא מילתא כי אם במקדיש, דאמנם כבר נפקעה בעלותו אפי"ה אם חללו מנה בפרוטה מחולל כיון דסוכ"ס הריהו המקדיש כדבארתי. רק בכלל יש להבין חילוק של התוס' בדינא דשמואל בין בעלים לאחר, הא כל עיקרא דס"ל מאה שחללו על שוה פרוטה מחולל, הרי משום דהקדש הוא מאלו הדברים שאתמעטו מהונאה, כדאיתא במס' ב"מ נ"ו ע"א במתניתין אלו דברים שאין להם הונאה ההקדשות וכו' עי"ש, והגמרא נ"ז ע"א מביא דאליבא דשמואל גם ביטול מקח אין להם דאיתמעט ג"כ, וכדאיתא במס' קידושין י"א ע"ב ברש"י ד"ה שחללו, וז"ל דאין הונאה להקדש ואשמועינן שמואל דכי היכי דאימעט מהונאה אימעט נמי מביטול מקח, אמנם רש"י התם ד"ה מחולל פירש בגוונא אחריתא, וז"ל דאימעט מהונאה וטעות נמי ליכא למימר ביה דמאן טעה, עכ"פ איך שייך לחלק בין בעלים לאחר לגבי חילול הא סוכ"ס הקדש הוא ואיתמעיטו מהונאה ומביטול מקח, דאף לגבי אחר איכא האי דינא כיון דאיתמעיטו מקרא. לפיכך נראה לי להסביר באופן אחר, דלכאו' מהיכי תיתי שאחר שיכול לחלל מאי דהקדיש חבירו את שלו, אם לא שנאמר שהתורה נתנה רשות לאחרים לחלל מכח המקדיש, דניחא ליה להמקדיש אף אם אחר יחלל דהוה כמו שליח הבא מכח המשלח, לפי"ז ניחא אם ראובן המקדיש בעצמו מחלל את הקדשו אמרינן שפיר כיון דהקדש איתמעיט מהונאה ומביטול מקח, הילכך אף אם חלל מנה בפרוטה מחולל, אבל אינש דעלמא דהוא כשליח של המקדיש אינו מחולל, משום דבשליח איכא דין הונאה וביטול מקח אף במידי דאימעטי בקרא כגון קרקעות כדאיתא במס' קידושין דף מ"ב ע"ב אבל שויה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כמו כן בהקדשות לא ניחא להמקדיש שיתאנה הקדש. ועדיפא איכא למימר דהא דאמר שמואל מחולל, היינו היכא דהמחלל מכוין לחלל בפחות משויה כדפירש"י ותוס' במס' תמורה כ"ז ע"ב עי"ש, אבל אם לא מכוין לפדות בפחות משויה אלא כך אירע יש גם בהקדש דין הונאה כיון דטעה, לפי"ז אם אחר פודה כיון דמכח המקדיש בא והוא אינו אלא כשליח בעלמא, בעינן כוונת המשלח בעצמו לפדות בפחות משויה, ולא מהני כוונת האחר הפודה הילכך הוה כמו טעה דאיכא דין הונאה וכש"כ ביטול מקח, אך כל האמור אינו אלא לחדודי דאמנם לאו שליח הוא, דאי לא"ה איך פודין בהמת הקדש בדה"ב לאחר מיתת המקדיש הא אין שליחות לאחר מיתה, וכי תימא דבהאי גוונא ה"נ דאין פודין, הא במס' מנחות שם דף ע"א ע"ב מתירין גמזיות של הקדש, והקשו התוס' ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה וכו' עי"ש. א"כ מאי קושיא הא איך מחללין אחרי דהמקדישין ליתנייהו בעולם דהא ליכא אבותינו הקדושים, אלמא דלאחר מיתת המקדיש אפשר לאחר לפדות, זאת אומרת שהאחר הפודה לאו מכח המקדיש הוא, כי אם פשוט דכך הוא הדין שהרשות לכל אדם לפדות, וכדאיתא בהדיא במס' ב"ק דף ס"ח ע"ב תוד"ה הוא דאמר כצנועין, וז"ל וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר