שלמי ירוחם קע

זמם כיון דכל זמן שלא תפס העבד אין הרב משלם, ותירץ הכסף משנה דלהכי משלמים העדים משום דבקל יכול לתפוס, והקשה הקצוה"ח הא קיימ"ל במס' ב"ק ע"ג לאביי דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא, אם באו שנים עדים והעידו דהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו ונגמר הדין על פיהם, ואתו שנים עדים אחרים והכחישו להני ראשונים ואמרו סימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו הראשונים פטורין משום שכבר הוכחשו וכבר נתבטלה העדות עיי"ש, ואמאי נתבטל הא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה והניח בצ"ע. ונ"ל לתרץ עפ"י הקצוה"ח גופא דאמר כאן ס"ק ב' בשם הב"י בשני עדים שהעידו באחד שחייב מנה והוצרך לשלם על פיהם, ואח"כ באו שני עדים והכחישום ואמרו לא לוה אז אם תפס הלוה מן העדים דחייבוהו מהני תפיסתו ולא מפקינן מיניה משום דחייבים הם מדינא דגרמי דאיתא ליה עדים שבשקר חייבוהו עיי"ש, א"כ באופן זה יש לתרץ קושית הקצוה"ח דלהכי פטורים העדים הראשונים שאמרו שן ואח"כ עין אם הוכחשו, ואח"כ הוזמו, דמה יטעון הרב של העבד הא עדותן קיימת לגבי תפיסה דהיה יכול העבד לתפוס דמי עין ובקל יכול לתפוס א"כ שלמו העדים כאשר זמם, הרי יכולים שוב להשיב להרב לא הפסדנו לך כלום דהא אתה יכולת לתפוס מאתנו דמי עין אף קודם שהוזמנו והתפיסה מהני, משום שיש לך שני עדים המעידים כמותך שאין עליך לשלם דמי עין א"כ שוב לא הועלנו כלום בעדותנו, דהא יכול לתפוס מטעם דינא דגרמי כדנתבאר, דאם יתפוס העבד דמי עין מהרב, הרי שוב הרב אחר תפיסת העבד יכול לתפוס מהעדים הראשונים אחרי שיש לו סמך ע"י העדים המכחישים את הראשונים, והעדים אינם יכולים שוב לתפוס לומר דאיכא עדים המעידים שאין מגיע לו דמי עין דהא לדידהו העדים שקרנים ודו"ק. הנמ"י במס' ב"ב דף ל' כתב וז"ל משמע מהכא דאין צריך שיהא המערער כל שלש שנים במקום שיכול למחות אלא דוקא בסוף שלש, ואפילו היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה, והלך למקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה כלום, דנימא דעתו היה לשוב אלא שלא נזדמן לו עכ"ל, וכעין זה מצינו בנמ"י ב"ק פרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה לענין תפילה דהוה אונס כל שסבור שעדיין יש לו זמן להתפלל ואח"כ שכח עיי"ש, והובא בקצוה"ח סימן קמ"ג ס"ק ד'. וקשה לי מן הגמרא ערכין דף ל"א ע"ב במשנה גבי בתי ערי חומה, היה נטמן י"ב חודש כדי שיהא חלוט לו, התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר הדלת ונכנס אימתי שירצה הלז יבא ויטול את מעותיו עיי"ש, משמע מהתם דאונס ביום אחרון לא מיקרי אונס, משום דיכול הלוקח לומר למוכר מה בכך אם ביום אחרון נאנסת הוה לך לפדות קודם האונס, דאי לא"ה למה תקן הלל שיהא חולש מעותיו אם נאנס ביום אחרון וכו', הא בלא"ה הבית לא הוה חלוט דהא המוכר רצה לגאול אותו אך נאנס, אלא ודאי אונס דיום אחרון לא מיקרי אונס, וכן פסק האגודה הביאו ב"י סימן כ"ז דאם נדר לקיים במשך שלשים יום ונאנס ביום אחרון לא מיקרי אונס משום דהא לא כל השלשים יום הוה אנוס דהוה ליה זימנא לקיים נדרו עיי"ש, א"כ קשיא בנדון דהנמ"י נמי הרי הוה ליה זמן למחות בתוך שלש שנים ואמאי אמרינן דע"י יום אחרון שלא מיחה אם היה אנוס לא מועילה חזקתו. ונ"ל לתרץ עפ"י חילוק של הגאון ר' חיים סאלווייציק זצ"ל, וקודם לכן אקדים, דהנה הקצוה"ח סימן נ"ה ס"ק א' על האגודה שהבאתי לעיל דפסק אם נדר לקיים במשך שלשים יום וביומא דמשלם זמנא נאנס לא מיקרי אונס הקשה מן מס' כתובות דף ב' דתנן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט, טעמא דמת אבל חלה לא והוכיחו משם דאין אונס בגיטין, ודילמא חלה שאני משום דהיה יכול לבא קודם שחלה אבל מת אינו גט אע"ג דיכול לבא קודם שמת משם דאין גט לאחר מיתה, אלא מוכח דכל שנאנס בסוף הזמן הוה אונס ע"כ קושיתו, ותירץ הגאון הנ"ל דהא דאמר האגודה דלא מיקרי אונס אינו אלא במתנה לקיים את הנדר בתוך ל' יום דבהכי אמרינן כיון דהיה אמרינן בידו לקיים באיזה יום שהוא מתוך הל' יום ולא קיים אלא בא יום האחרון ונאנס ודאי דלא מיקרי אונס דהא היתה באפשרותו לקיים קודם שאירע האונס, אבל לדוגמא התקדשי לי ע"מ שתשמשי את אבא שלשים יום דהתם ודאי אם נאנסה ביום אחרון הוה אונס, דהא התנאי היה על כל השלשים יום בשלימות והרי חסר היומא שאירע בו האונס, וכהאי גוונא אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש דאמרינן דאונס דחלה מיקרי אונס אעפ"י שיכול לבא קודם, משום דהתנאי