שלמי ירוחם קסט

רק אינם מבינים את שפתם רק ע"י תורגמן פסולה העדות דבעינן שיוכלו לדבר בשפתם אל הדיינים גופייהו, א"כ בנ"ד אם אינם זוכרים העדות ג"כ דמי לתורגמן דאמנם יכולים לדבר עם כולי עלמא, אבל על דבר עדותן אינם יכולים להדיינים לדבר משום דאין זוכרין העדות, רק ע"י הכתב והוה הכתב כמו תורגמן. הר"ן במס' כתובות דף י"ט ע"א הקשה אהא דאמר הגמרא שם אם אמר מלוה שטר אמנה הוא וחב לאחרים דאינו נאמן משום דרבי נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב ונתן לאשר אשם לו, למה לי טעמא דר' נתן הא בלאו הכי הוה מודה במקום שחב לאחריני, וז"ל ניהי דאין מוציאין מזה ונותנים לזה כל זמן שלא יתבענו, מ"מ כשיתבענו בב"ד למה לא יגבו מחוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו, ותירץ דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבים לו עכ"ל, והקשה הרע"א בחידושיו על הר"ן למה לו לתרץ מטעמא דשטרות אינם משעבדים לבע"ח, נימא דשטרות משעבדים אפי"ה איצטרכינן לטעמא דר"ן, דהא הר"ן בעצמו הקשה אמאי אינו נאמן המלוה לומר שטר אמנה הוא זה אף במקום שחב לאחריני מגו דאי בעי מחיל ללוה, דהא אמרינן המוכר שט"ח לחבירו ומחלו מחול, ותירץ דמכירת שטרות הרי מדרבנן היא לכן מהני בה מחילה, אבל שעבודא דר' נתן מדאורייתא היה לפיכך לא מהני מחילה עיי"ש, א"כ הוכרח לטעמא דשעבודא דר"נ דאי לא"ה נאמן במגו דאי בעי מחיל וכדאמרינן וצע"ג. ונ"ל לתרץ דהר"ן סובר דאם נאמר דשטרות בני גוביינא נינהו וב"ד מגבים לו, כלומר דשט"ח הוה שעבודו דאורייתא והשטר משעבד הנכסים למלוה כשאר מטלטלין, הרי הם כנכסי המלוה כיון דהשעבוד דאורייתא והב"ד מגבים להמלוה ודאי דאין המלוה הראשון יכול למחול, דכמו דאמרינן גבי שעבודא דר"נ דאינו יכול למחול משום דהחוב כבר שייך להשני משום מוציאין מזה ונותנים לזה, הרי בלא שעבודא דר"נ מגבים הב"ד מזה ונותנים לזה, דהחוב שיש למלוה זה על הלוה יש ג"כ המלוה השני כיון דב"ד מגבים, לכן מצריך הר"ן טעמא דאין הב"ד מגבים דשטרות שאין גופן ממון אין משעבדים, אך לכאורה יש להקשות מהא דאיתא במס' ב"ק דף פ"ט אהא דנאמר שם אשה שחבלה באחרים פטורה, ופריך הגמרא תיזבן לכתובתה בטובת הנאה ותשלם לניזק, ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי לבי דינא בכדי לא מטרחינן, ואם נימא דהיכא דהשטר משעבד מדאורייתא וב"ד מגבים אין המלוה יכול למחול, ה"נ הרי הכתובה משעבדת לניזק ואפי"ה אמרינן דיכולה למחול, אולם אין זו קושיא כלל דהרי מגמרא זו לכאורה קשה על הר"ן דאמר דשט"ח אין משעבדים להמלוה דיליה דאין גופן ממון והכא משמע דהכתובה משעבדת לניזק, בעל כרחך לומר דהכתובה משעבדת רק מדרבנן כדאיתא שם ברשב"א המבאר באריכות עיי"ש לפיכך מהני המחילה, והר"ן דאמר בענינינו דאין השט"ח משעבד כוונתו מדאורייתא דמדרבנן ודאי משתעבד. התוס' במס' ב"ב דף נ' ע"ב ד"ה ספק נפשות להקל, הקשו על פירוש רשב"ם דאמר התם דגמרינן מן ושפטו העדה והצילו העדה, הא בלא"ה לא קטלינן מספיקא דאפילו ממונא לא מספקינן מספיקא, וקשה לי הא כל עיקרא דדינא דספק נפשות להקל גמרינן מן ושפטו העדה והצילו העדה, כדאיתא במס' פסחים י"ב ע"א בהאי לישנא ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף חמש והויא עדות מוכחשת, ולא קטלינן ואנן ניקום ונקטיל מספיקא, ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, הרי גם הגמרא נקט הא דלא קטלינן מספיקא הוא מהקרא דושפטו העדה והצילו העדה, ותירץ לי אבי מורי נ"י דהתם בפסחים אינו נכנס בגדר ספק דקרוב לודאי הוא כיון דבכל החקירות היתה עדותן מכוונת, הילכך ליכא לפוטרו משום ספק נפשות להקל דלאו ספק השוה הוא כי קרוב לודאי לחייבו, רק אנו פוטרין אותו משום ושפטו העדה והצילו דכל מאי דיש להפוך בזכותו מהפכין, אבל בספק גרידא דשוה כמו לחייב ולפטור ודאי דבלא"ה פטור כמו דאין מוציאין ממון מספק כש"כ בדיני נפשות. הקצוה"ח סימן ל"ח ס"ק ג' מביא את הרמב"ם פרק כ"א מה' עדות העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו, וכתב הראב"ד וז"ל והוא כתב בפ' החובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמין עכ"ל ומבאר שם דכל זמן שלא הגיע השחרור ליד העבד מיבעיא ליה בש"ס מי משלם דמי עינו אא"כ תפס העבד, וא"כ אמאי משלמין העדים כאשר