שלמי ירוחם טז

דהא הדם פסול לזריקה כיון דינקי הראש את הדם מהגוף שהוא חולין, כדאיתא במס' זבחים דף כ"ה שחט ואח"כ חתך פסולה, ופירש"י שנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא וכל דמי בהמה יונקים זה מזה עי"ש, א"כ ה"נ דמי הגוף יונקים מהראש ודמי הראש מהגוף ופסול לזריקה משום דם חולין שבהן ויש ליישב עפ"י מאי דאיתא במס' זבחים ע"ז ע"ב בתוד"ה בדם שכתבו, וז"ל וא"ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח ניהי דאמרינן כאילו הן מים ולא מבטל דם אחר, מ"מ מים גמורים לא הוה ולא בטל מהן שם חולין ואסור להעלותן על המזבח, וי"ל כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי וכו' עי"ש, הרי בהדיא דדוקא דם פסול יוצא פוסל, אבל דם חולין חשבינן כמיא בעלמא וכשר, לפיכך תפס שפיר הרבינו גרשום טעמא דחולין בעזרה, דהראש אמנם קודש כיון דהגוף חולין איך ישחטנו בפנים אם לא דאמרינן פשטה קדושה בכולה. סימן ד. פ"ו מהלכות ערכין ה' ח'. המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית הרי ההקדש חל עליהן ותערך הבהמה ותפדה ויפלו דמיה לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיתה בתחלה, אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר ה"ז עולה או שלמים וכו' לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קדשי בדק הבית, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ע"כ. המל"מ פירש בזה טעמא דהרמב"ם כדכ' התוס' במס' תמורה דף ל"ב ע"א ד"ה מקדישין, וז"ל ונראה למורי משום דקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו, אבל בקדשי בדה"ב שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידו להתפיס ויש לתמוה מהא דאיתא במס' מנחות דף ע"א ע"ב תוד"ה ומתירין, וז"ל אי נמי דוקא בעלים הוא דיכולים לפדות שוה מנה על שוה פרוטה, דאין סברא שיוכל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו עכ"ל, הרי בהדיא דשאני בעלים מאינש דעלמא לגבי פדיון דהקדש, א"כ קשה מאי דמסיק התוס' דמס' תמורה דבקדשי בדה"ב אין לבעלים שום זכות יותר משאר בני אדם דלפיכך אינו יכול להתפיס, הא איכא טובא דהבעלים יכולים לחלל שוה מנה על פרוטה, ואילו אינש דעלמא פודה דוקא בשויה, א"כ אכתי הוא בעלים לגבי פדיון אף בקדשי בדה"ב ואמאי אינו יכול להתפיס כמו בקדשי מזבח. אמנם להרמב"ם ניחא דאיהו לא ס"ל לחלק בין בעלים לאינש דעלמא, דאף אם אדם אחר חלל שוה מנה בפרוטה מחולל, וכדאיתא במנה"ח מצוה כ"ב וז"ל אבל הרמב"ם פרק ז' מה' ערכין סתם וכתב הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואינו מחלק בין בעל ההקדש לאחר דלא ס"ל סברת התוס' דמנחות אבל התוס' דתמורה סתירה גלויה להתוס' דמנחות דהא משמע התם דאין לבעלים שום זכות יותר מאחר ונ"ל לתרץ הא דיש בידו לחלל אף בפחות משויה לאו משום דזכות בעלים נגעו בה, דלעולם לאו בעלים הוא כיון דכבר הקדיש לבדה"ב הוה אינו שלו כדכ' התוס', ומשוה"כ אינו יכול להתפיס דלגבי התפסה בעינן בעלים כלומר מי שהוא בעלים לעשות קנינים, והא דיכול לחלל אף בפחות משויה דאם חללו מחולל, הוה רק משום שהוא היה המקדיש, דלגבי חילול תליא רק במי שהקדיש בפיו ולא בעינן בעלים ממש, תדע אילו ראובן יקדיש חפץ או בהמה לבדה"ב על שם שמעון היינו שהקדיש בגוונא דנדבת ההקדש הוא מיד שמעון, אעפ"י דשמעון מיקרי בעלים מ"מ למי הזכות לגבי פדיון להיות מחולל אף בפחות משויה דוקא לראובן משום שהוא היה המקדיש, המורם מדברינו דלגבי התפסה בעינן בעלים ממש דבגדר קנין הוא, אבל בחילול בעינן מקדיש בפיו, דמי שהקדיש בפיו זהו אם חללו בפחות משויה מחולל. דוגמא לזה מצינו במס' זבחים דף ו' ע"א דאמר ר' יוחנן שם, המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, ופירש"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו, אם המפריש מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש דתלי רחמנא לחומש במקדיש, כמו כן לענין תמורה דהוה התפסה דזהו גדר קנין בעינן מתכפר דהוא בעלים יתר על כן מצינו בטורי אבן למס' מגילה דף כ"ג ד"ה אדם, דמסביר שם בדינא דפטר חמור שאם פודה בשה לא איכפת לן אף