שלמי ירוחם קסו

יור"ד סי' פ"ז סעיף ג' אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרין בבישול ובהנאה, ומביא שם הט"ז קושית הב"י, דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה, והב"ח תירץ דיש נפ"מ בגזירה זו דליהוי ביה דין חתיכה עצמה נעשית נבלה שס"ל לרבינו אפרים בסימן צ"ב דלא אמרינן כן אלא בבשר וחלב, ומסיק שם הט"ז דלא דק דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר וחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובת אסורים ונעשים גוף אחד, וזה לא שייך הכא בטמא דהא בלא"ה איכא איסור מן התורה, והנקה"כ חולק ואומר דמ"מ משום בשר בחלב כל חד באנפי נפשיה שרי עיי"ש, ולי נראה דאפילו לפי נה"כ דס"ל דשייך בזה חתיכה נעשה נבלה, קושית הב"י עולה שפיר דהא הט"ז מביא בסימן צ' ס"ק ד' דבשר בחלב בגוונא דאין האיסור אלא מדרבנן לא אמרינן לגמרי חתיכה נעשה נבלה, והא הכא כיון דהאיסור אינו אלא מדרבנן, אזיל הב"י לשיטתו דלדידי' ליכא תירוצא של הב"ח והש"ך, והעיר בזה. א ב א נ"י דשמא זו גופא גזרו רבנן לומר בהכי חתיכה נעשה נבלה אטו דאורייתא אולם שוב תירץ עפ"י הט"ז גופיה דמפרש התם אהא דאמר שם כיון דלאו האיסור משום תערובת אין בזה משום חנ"נ, ומסיק ואין לומר דרבנן גזרו בזה לומר משום חנ"נ אטו שאר בשר בחלב דאורייתא דא"כ גם בבישול והנאה הוה להם לגזור, א"כ מפורש דלא גזרינן אטו דאורייתא ואתיא תירוצי שפיר. היד אברהם ביו"ד סימן צ"ח ס"ק א' מביא דברי רש"י פסחים ל' ע"א שאמר שם בהאי לישנא אליבא דרבא והלכה כמותו דמין במינו במשהו, שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה, אלמא דרש"י סובר דתרבא בבישרא הוה מין במינו, כמו כן איתא בחולין ק"ח ע"א גבי שומן עם בשר דהוה מין במינו ושומן בחלב מין במינו הוא כמש"כ רש"י פרק אלו טריפות דף מ"ה, והקשה ע"ז ממה שכתב רש"י דף ק"ט במסכת חולין ד"ה ותו לא מידי וז"ל ועבדינן כר"י בין בטיפת חלב שנפל על הקדירה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, ובין החלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם בה ואפי' אין בו כזית דהוה חצי שיעור אסור מן התורה והחתיכה עצמה נעשית נבלה ואין מועלין שאר החחיכות לבטלה וכולן נאסרות ואפילו הן אלף דבהא נמי קיימ"ל כר"י דמין במינו לא בטל וכו' עכ"ל. הרי מוכח בהדיא דאם היה בהס' נגד החלב היה מתבטל אלמא דתרבא בבישרא הוה שאינו מינו וסתירה גלויה היא מרש"י דפסחים ע"כ קושיתו. ולי נראה דאין זו סתירה כלל, דהא דרש"י בחולין ק"ט כתב אם בהחלב הדבוק בבשר יש בו כדי לתן טעם, לאו הוא אם אין בו כדי נ"ט לא תהא החתיכה אסורה, דודאי חלב בבשר הוה מין במינו ואוסר את החתיכה במשהו, אלא הא דמצרכינן נתינת הטעם הוא כדי שתהא החתיכה נעשית נבלה, דאי נאסרת החתיכה רק ע"י משהו קיימ"ל דלא נעשה נבלה לאסור את השאר במשהו, כדאיתא בפרק גיד הנשה דף ק' בתוד"ה בשקדם וסלקו, שאומר רבינו תם וז"ל דניהי היא גופא מיתסרא בכל שהו, מ"מ לא אמרינן שתעשה נבלה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כל שהו עיי"ש, וגם בנ"ד כהאי גוונא כוונת רש"י בזה, ואין להקשות אם תרבא בבשרא הוה מין במינו ואוסר במשהו א"כ למה לן טעמא דחתיכה נעשה נבלה הא המשהו של חתיכת החלב גופא, אסור משום מין במינו את כל החתיכות, כבר הקשה זה הר"ן בפ' גיד הנשה דף ק' ותירץ כיון דמשהו האיסור נבלע בחתיכת ההיתר, והמשהו היוצאה מן החתיכה יוצאה מעורב ומבולבל של איסור והיתר לא הוה כבר מין במינו לגבי שאר החתיכות, הילכך חילוק גדול הוא אם ע"י נו"ט או ע"י משהו כדבארתי, והט"ז סימן צ"ב ס"ק ט"ז תירץ באופן אחר דתרי משהו לא אמרינן דמשהו כיון שנבלע שוב לא יכול לפרוש מן החתיכה, והנה"כ חולק על הט"ז וסובר כהר"ן, המורם מדברי ששיטת רש"י דתרבא בבישרא הוה מין במינו ואין סתירה מרש"י חולין ק"ט כדפרשתי. הקצוה"ח סימן שמ"ח ס"ק ד' מביא את שיטת התוס' ב"ק דף ע"ט דאם השליח לא ידע אמרינן יש שליח לדבר עבירה, והקשה על זה מסוגיא המניח דף ל"ב ע"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת על ידו גולה וכו' דמסיק שם הגמרא דטעה דיינא גופיה עיי"ש, ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפילו לדבר עבירה, א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דהוא אינו אלא שליח והב"ד הוא