שלמי ירוחם קסב

מחותני הרב הגאון הצדיק ר' יעקב זרח פיינשטיין זצ"ל. נשאל הלכה למעשה בעיר אחת. שו"ב אחד נשתטה ואחר שתי שנים ומחצה חזר ונשתפה, ובתוך כך לקחו הקהל שו"ב אחר והיה כל הזמן, ועתה תובע השו"ב שהבריא את חזקתו ולסלק לגמרי את הממלא מקומו. והנה זוהי תשובתו:

הב"י או"ח סימן י"ג כ' וז"ל כתב הרשב"א בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנתו אלא אם כן נמצאו בו פיסול ויש ראיות לדבר, ועוד דתנן בגיטין נ"ט מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא משום חשדא, ומיהו כתב שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי הציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכו', אפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפרושן אחר שנהגו כך והמנהג כהלכה הוא, ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד וכו' א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן עכ"ל, וכד נדייק דברי הרשב"א משמע דנקט שני טעמים, דמתחלה אמר ויש ראיות לדבר ולא הזכיר את הראיות, ואח"כ שוב כתב ועוד דתנן בגיטין וכו', נלענ"ד דמתחלה איירי הרשב"א במינוהו סתם בלי שום קביעות זמן דבהכי הוא הטעם הראשון דכיון דלא קבעו זמן לכמה שנים על כרחך הכוונה היתה לעולם עד שימצאו בו פסול ואם לא נמצא בו פסול אין ביד הקהל לסלקו לעולם, וע"ז נתכוין לומר יש ראיות לדבר, ונ"ל דהוה כמו דאיתא במס' ב"מ שואל אדם בטובו לעולם, וכדפירש"י שאול לו לעולם כ"ז שהוא ראוי למלאכה, דכמו כן הכא כ"ז שיהא ראוי לעבודתו כלומר שלא ימצא בו פיסול, ולטעם זה אף במקום שאין חשד אין יכולים להעביר את החזן לעולם, אבל בסיפא דהרשב"א שנהגו לבא חליפות במקום שאין חשד אפשר להעבירו, א"כ בנ"ד שני הטעמים ליתנייהו, דאמנם קבלוהו בלא קביעות זמן אבל ודאי כ"ז שהיה ראוי לשחוט וכיון שנשתטה ונעשה אינו ראוי ודאי דהרשות בידם להעבירו, וגם טעמא דחשדא ליכא כיון שהכל יודעים שנשתטה, וראיה לדבר דבדבר שהכל יודעים לא שנו דינא דחשדא, מהא דאיתא בגיטין ס' ע"ב תוד"ה אלא בשיפורא ליכא חשדא שיודעין שמניחים אצל ריש מתיבתא עיי"ש. והנה במס' יומא י"ב ע"ב אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט, כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין, אמר רבב"ח הלכה כר' יוסי, ותמה שם התוס' הילכתא למשיחא, ותירצו דנפ"מ אפילו בזמה"ז לפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררותו וגם נוהגין כבוד בשני כמעשה דר"ג וכיון דהל' כר' יוסי הרי בולט דבנ"ד השו"ב שנשתפה חוזר לעבודתו והשני מסתלק, אולם הרא"ש במס' נזיר דף מ"ז ע"ב כתב וז"ל פירש ה"ר משה כגון שחלה כ"ג או גלה ומינו אחר תחתיו וכיון ששמש ימים רבים בכהונה מסתמא אין מעבירין אותו אף כששב הראשון או נתרפא, דדוקא באירע קרי והשני אינו משמש אלא לפי שעה הראשון חוזר לעבודתו עיי"ש, וגם מדברי התוס' משמע דס"ל הכי, חזינן מדבריהם דדוקא אז הראשון חוזר לעבודתו אם באופן שהזמן להיות ראוי ודאי שיבא כגון קרי וגם זמן מועט עבד השני, אבל במקום דשימש השני זמן רב אינו חוזר הראשון לעבודתו, א"כ בנ"ד הא השני שימש זמן רב והראשון לא היה ודאי שיתרפא, אמנם יש להקשות מהא דאיתא במס' נזיר י"ג ע"א רוצח שגלה ר' יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה, ופירש הגמרא דכתיב ישוב אל ארץ אחוזתו לאחוזתו הוא שב ולא למה שהחזיקו וכו', אלמא דוקא רוצח דילפינן מקרא, אבל היכא דליכא עבירת הרציחה משמע דשב לשררותו אף היכא דעבד השני זמן מרובה, אך יש לתרץ דהתם במס' מכות איירי כגון אף אם ימות השני אינו חוזר הראשון לעבודתו, אבל היכא דהשני בעבודתו. ועבר הזמן מרובה בהכי אף בלא עבירת הרציחה אינו שב לעבודתו דלהכי לא בעינן קרא, ולפי"ד מאי דאמר התוס' ביומא דהראשון חוזר לשררותו איירי דהשני לא עבד זמן מרובה כדפירשתי והא דהרוצח הגולה אינו שב אף אם ימות השני הוה פסול מחמת עצמו דלהכי ילפינן מקרא דפסול הוא להיות שב לעבודתו. אכן איתא באו"ח סימן קנ"ג סעיף כ"ב אדם שהיה רגיל במצוה כגון גלילה ואירעו